תא (ב"י) 40032-07-24 נופר לייבמן נ' סטאניסלב גולובין

פסק דין

"לסיפור הזה, הדמיוני מאין כמוהו,

ועם זאת פשוט מאין כמוהו,

שאני עומד להעלותו על הכתב,

איני מצפה אף איני מבקש שיאמינו"

[פתיחת "החתול השחור", מתוך "הבור והמטוטלת - סיפורי אימה ומסתורין", מאת א' א' פו, בתרגומו של א' יבין, הוצאות עם עובד, 1997].

1. בתוך הליך זה מקופל סיפור אימה ומסתורין משפטי שנפתח בדיון בדו"ח חניה על סך של 100 ₪ וננעל בדיון בתביעת דיבה על סך של 250,000 ₪. הדו"ח עצמו בוטל מחמת הספק, אך הנתבע, שבראי הדיון כאן ובאספקלריית עלילותיו המשפטיות ניבט כאדם חסר ספקות, לא בא על סיפוקו עד שעשה מה שעשה, והכל כדי "נקם ושילם".
2. הקולר נתלה על צווארה של התובעת, עורכת דין המשרתת כתובעת עירונית מטעם עיריית רמת השרון, עקב כך שבמסגרת תפקידה דחתה בקשה של התובע לביטול הקנס, ולאחר שבמהלך דיון ההקראה מיום 20.9.23 שנערך בבית המשפט לעניינים מקומיים ברמת השרון ביחס לדו"ח חניה שניתן לרכבו של הנתבע בגין "חניה בכחול לבן" ללא תשלום, ובתגובה לטענת הנתבע ששילם את אגרת החנייה באמצעות מכשיר איזי פארק, הסבירה כך: "והפקח מסתכל, אם האיזיפארק דולק, הוא לא נותן דו"ח" [ראו עמ' 3 לכתב ההגנה, להלן: "האמרה המחוללת"].
3. לאחר שהתיק האמור נקבע להוכחות, שלח הנתבע, הנאשם שם, תדפיסים של איזי פארק, ובעקבות כך החליטה התובעת להודיע לבית המשפט לעניינים מקומיים על חזרה מכתב האישום וביטולו "מחמת הספק".
4. מכאן, משל הוא מיכאל קולהאס הרודף אחר הצדק המוחלט [ראו ה' פון קלייסט, 1810], יצא הנתבע למסע בלתי ייאמן של הוצאת שם רע כלפי התובעת עד ד"אזיל סומקא ואתי חיוורא" [ראו תלמוד בבלי, בבא מציעא, נח', ב'], באותו משעול עקוב היורד למסתורי הנפש ומטפס בחתתו, כפי שישורטט להלן.
5. ביום 17.1.24 הגיש הנתבע לבית המשפט לעניינים מקומיים "ערעור" על ביטול כתב האישום בו נכללו האשמת התובעת בכך ש"שקרה במהלך כל ההליך וגם בבית המשפט" תוך הפניית בית המשפט לאמרה המחוללת, בנוסף דרישה "שיתנהל דיון מסודר בבית המשפט בהקדם האפשרי ויעשה צדק עם הנאשם בתיק זה שכולל התנצלות רשמית ואישית מצד הגורמים הרלוונטיים ופיצויים הוגנים לנאשם", וכן הודעה לפיה מוכן הנתבע לוותר על הפיצוי הכספי ככל שיינקטו עונשים משמעותיים כלפי התובעת כגון "פיטורים מתפקיד עו"ד התביעה או קנס אישי גבוה".
6. בהחלטה מנומקת מיום 29.1.24 דחה כבוד השופט צ' אלמוג טענות אלו תוך שהוא מציין בין היתר זאת: "המבקש טען כי חנה ושילם באמצעות התקן איזיפארק אולם לבקשה לביטול הדו"ח לא צירף כל אסמכתא ולכן נדחתה בקשתו. לאחר מכן הגיש בקשה להישפט ועד למועד הדיון העביר למשיבה תדפיס חניות באיזיפארק אשר הראה כי מועדי החניה לא תואמים את מועד רישום הדו"ח.  רק לאחר דיון ההקראה ביום 20.9.23 העביר המבקש למשיבה אישור הפעלה מעודכן.  לטענת המשיבה לאור הצגת מספר אישורי הפעלה שהוצגו ולאור הספק באמינותם ביקשה המשיבה לבטל את כתב האישום מחמת הספק"..."אני סבור שלא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבה" וכן - "מצאתי כי הגשת כתב האישום נעשתה בתום לב".  ערעור שהגיש הנתבע על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה בהחלטה מיום 14.4.24 שאף בה נקבע כי "כתב האישום הוגש בתום לב".
7. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916ביום 22.1.24 הגיש הנתבע תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה כנגד עיריית רמת השרון בה קטרג על התובעת כמי שהתרשלה בתפקידה, תיאר עצמו כ"סובל מרגישות יתר למקרים של חוסר צדק ואבסורד", ודרש פיצוי בסך של 9,218 ₪ וקבלת מכתבי התנצלות, תחת הדגל של "שליחות לאומית (לא אישית) במלחמה על ההוגנות, הצדק וזכויות האזרח", כאשר "במקביל לתביעה זו אפנה לגורמים הרלוונטיים בדרישה שהגורמים המעורבים בתביעה זו יודחו מתפקידם". תביעה זו סולקה על הסף בהחלטת כב' הרשמת הבכירה ס' אוחנה מיום 12.4.24, שעמדה על כך שבית המשפט לתביעות קטנות אינו משמש כערכאת ערעור על החלטת כב' השופט צ' אלמוג המפורטת בסעיף 6 לעיל, ושלא ניתן לתקוף בו באופן עקיף הליכים פליליים.
8. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)אחר שתלונה שהגיש הנתבע כנגד התובעת לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין נדחתה בהתאם להודעת הוועדה מיום 17.3.24, הגיש הנתבע ביום 19.3.24 תלונה לנציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות בה קבל, בין היתר, כי "לא יתכן שעו"ד ישקר בבית משפט כדי להרשיע אזרח חף מפשע במודע רק כי הוא יכול".
9. בהחלטתו מיום 18.4.24 של נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, כב' השופט בדימוס מ' פינקלשטיין, נכתב כי הוא אינו סבור שההחלטה לדחות את הבקשה לביטול הדו"ח הייתה רשלנית או בלתי סבירה וכי לא מצא שהתובעת ביקשה להטעות את בית המשפט או לשקר לו. החלטת נציב נוספת מיום 23.6.24 אשר ניתנה לאחר פניה נוספת של הנתבע נחתמה במסר לפיו - "הנציבות רואה בחומרה ניסיון להלך אימים על תובע שעושה את עבודתו לטובת הציבור.  טענותיך כנגד עו"ד גוטמן לייבמן נדחו על ידי כלל הגורמים שפנית אליהם בנושא, לרבות הנציבות, ויהיה זה רק הוגן אם תחדל ממעשיך האמורים".
10. אפס כי עוד באותו היום שלח הנתבע הן לתיבת הדואר האלקטרוני המקצועית של התובעת והן לתיבת הדואר הפרטית שלה הודעה שבה מסר, בין היתר, כי - "למקרה שתרצי לעצור את הקונפליקט בינינו כי הוא עדיין לא נגמר זה מספר הטלפון שלי", ובישר לה ש"יש לי תואר אקדמי בפרובוקציה. יש לי ניסיון של 18 שנה בפרובוקציה".
11. עוד קודם לכן, ביום 8.6.24, פתח הנתבע דף פייסבוק שקידומו ברשת החברתית אף מומן על ידו "כדי שיראו אותו לא החברים שלי, אלא אזרחי רמת השרון שקשורים לתחום" [ראו עדות הנתבע בעמ' 28-29 לפרוטוקול דיון ההוכחות, להלן - "הפרוטוקול"]. בדף זה, תחת הכותרת "רוע ושקר בשירות הציבורי", העלה הנתבע גם את הפרסומים הבאים ביחס לתובעת במועדים המצוינים בסוגריים שלאחר הציטוטים - "זכות הציבור לדעת על המקרה רוע ושקר של עו"ד גוטמן לייבמן", "עו"ד נופר גוטמן לייבמן לכאורה ניצלה את הקושי שלי להשיג את התדפיס התקין ושיקרה בבית המשפט בכוונה כדי להרשיע אזרח חף מפשע" [8.6.24], "אין מקום לעורכי דין שקרנים בשרות הציבורי - התובעת העירונית של עירית רמת השרון עו"ד נופר גוטמן לייבמן שיקרת! תתפטרי!" [9.6.24].
12. הועתק מנבוכאש המתלקחת בשדה קוצים הועבר לתובעת קישור לדף הפייסבוק האמור גם ע"י בעלה בנפרד, עמו הייתה בהליכי גירושין, בתוספת המסרים הבאים - "בוקר, זה מה שקפץ לי אתמול בפייסבוק reels", "הדברים האלה בסוף יגיעו ויפגעו בילדים שלך".
13. אחר הדברים האלה הגדיל הנתבע לעשות ושלח הודעות לטלפון הסלולרי של התובעת. כשהתבקש להפסיק לשלוח הודעות לטלפון הפרטי של התובעת, לבני משפחתה ולמכריה תוך התראה כי פעולותיו מהוות הטרדה השיח, בין היתר, כך - "...אל תשכחי שאני משלם לך משכורת ואני מוטרד מזה שאת מבישה את מדינת ישראל.  תודה על ההודעה המושקעת, האם את מרגישה מוטרדת? אולי בכל זאת מסתתר שם נימה של מצפון.  גם אני מוטרד מאד מזה שעורכי דין מושחתים בשרות הציבורי משקרים בבתי משפט כדי להרשיע אזרחים שומרי חוק וחפים מפשע..."...יש בינינו קונפליקט פרטי, את פגעת בי באופן אישי ופרטי לגיטימי לגמרי שנפתור את זה בזירה הפרטית.  זה לא קשור לעירייה, אני שחררתי מנושא הקנס השקרי.  זה רק אני ואת.  מזמין אותך לשיח...".
14. ביום 3.7.24 ירה הנתבע לתיבת הדואר האלקטרוני של התובעת הודעה בזו הלשון - "...במידה שאת רוצה להפסיק את זה יש לך כמה אפשרויות: 1. לקנות אקדח ולירות בי.    להתפטר מתפקידך הציבורי כי את לא ראויה לו.  3.  לשכנע אותי שאת מתנצלת בכנות על המעשה העלוב שעשית ששיקרת בבית משפט כדי להרשיע אזרח חף מפשע.  אני תמיד מעדיף לפתור בעיות בצורה דיפלומטית אבל לצערי את לא משתפת פעולה אחרי מה שעברתי בחיים אני לא מפחד מכלום והאיומים שלך חסרי תוכן לא מרשימים אותי.  מבחינתי אף אחד אחר לא צריך להיות מעורב בזה זה רק ביני לבינך...".
15. ביום 4.7.24 הפיץ הנתבע לקבוצת תיבות דואר אלקטרוני הקשורות לעיריית רמת השרון וביניהן ללשכת ראש העיר, סגנית ראש העיר, מהנדסת העירייה, מנהלת אגף החינוך בעירייה, מנהל מחלקת הביטחון, ראש יד לבנים, מנהל מחלקת שפ"ע ועובדיה, מנהלת מחלקת רישוי עסקים, גזברות, ופניות הציבור, אותן, על פי עדותו בחקירתו הנגדית [ראו עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 7-8], אסף באופן אקראי באתר האינטרנט של העירייה, הודעה תחת הכותרת - "עו"ד נופר לייבמן גוטמן צריכה להתפטר" - ובה כתב גם זאת: "עובדי עיריית רמת השרון היקרים, שלום רב, אני מציג בפניכם את הידיע שעובדת העיריה שעובדת לצידכם, עורכת דין מושחתת שמרשה לעצמה לשקר בבית משפט כדי להרשיע אזרחים חפים מפשע: היא התובעת העירונית ושמה נופר גוטמן לייבמן, היא בושה למדינת ישראל. אין מקום בשירות הציבורי בתפקיד ייצוגי של מדינת ישראל לשפל מוסרי כמוה.  אני קורא לכם לשתף פעולה וליצור את הלחץ הציבורי והחברתי המתאים שיגרום לה להתפטר מתפקידה כבר היום, שלא תוכל לגרום עוד נזק לאזרחים תמימים שומרי חוק" [כך במקור].
16. לא עצר הנתבע עד שפנה באמצעות הצ'ט של הרשת החברתית לאביה המבוגר של התובעת, בהודעה שנשלחה בשעה 2:27 בלילה, התכתב אתו, לשיטתו כדי "שהוא ידבר לליבה ויצליח לשכנע אותה לא לשקר בעתיד בבית משפט" [ראו עמ' 32-33 לפרוטוקול], ויידע אותו כי בתו "משקרת בבית משפט כדי להרשיע אזרח חף מפשע" [ראו מוצג ת/1].
17. בפריצת גם החיץ הזה גמלה בליבה של התובעת הכרה כי אין מנוס מהגשת תביעה זו הכוללת סעדים של מחיקת פרסומים, פרסום התנצלות, וקבלת פיצוי, וזאת בגין הפרסומים המפורטים בסעיפים 8-9 לעיל [50,000 לכל פרסום ובסה"כ 100,000 ₪], בסעיפים 11-12 [100,000 ₪], בסעיף 15 לעיל [250,000 ₪] ובסעיף 16 לעיל [50,000 ₪], כאשר לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של 250,000 ₪.
18. דמותו הדיונית של הנתבע, כפי שהיא גוהרת מעל כתיבת הדברים וכפי שהיא חודרת לנפש הקורא אותם, היא של אדם שמכיר את החיץ שבין הציבורי לבין הפרטי ואת החיץ שבין המקצועי לבין האישי וקודח בהם נקבים נקבים לצורך סיפוקו, עד שיילחש באוזנה של התובעת "שמרי נפשך" מאותו "חלון לאט נפתח בחשכה" ועד שתידחק הווייתה כלפיו לכדי - "ציפור מבוהלה בתוך כף יד" [ראו נ' אלתרמן, "שיר משמר", מתוך "חגיגת קיץ", הוצאת מחברות לספרות, 1965].
19. עם זאת, כאמרת מפתח העלילה של א' א' פו המצוטטת בכבשונו של פסק הדין, סיפור האימה הזה "הדמיוני מאין כמוהו" הוא מן הבחינה המשפטית "פשוט מאין כמוהו".
20. הנתבע לא חלק על כך שמסכת הפרסומים כוללת "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 [להלן: "החוק"] ועדיין התבצר מאחורי הגנת "אמת דיברתי" על פי סעיף 14 לחוק ומאחורי הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק, ובפרט בחפירות סעיפים קטנים (2) (4) ו-(8) לאותו סעיף שעניינם קיום "חובה חוקית, מוסרית, או חברתית" לעשיית הפרסום, "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי", או "בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה".
21. אמת אין כאן ואף לא דילמה של אמת. ביצירתו של ה' פון קלייסט הוחרמו שני סוסיו השחורים הבריאים והחסונים של מיכאל קולהאס על ידי היונקר ונצל פון טרוקה ונמצאו לאחר מכן בטירתו כשהם מורעבים וחבולים, ועוול זה הוא שהצית את מסע התבערה שלו, אך כאן - לא סוסים ולא טירה.  קורא סביר ואובייקטיבי של פרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים בו תועדה האמרה המחוללת, ישיג כי אמרה זו אינה משקפת גרסה המתיימרת לתאר את העובדות כהווייתן ביחס למקרהו של התובע ומשכך חשופה למבחן האמת - בבחינת היה או הטעיה - אלא בתיאור כללי של נוהל העבודה של פקחי העירייה שנכרך בו טיעון לוגי על דרך ההנחה וההסתברות.
22. משכך נכוחים ביאורי התובעת בעדותה לפיהם - "זה רלוונטי באופן כללי לכלל האנשים שמשתמשים באיזי פרק" [ראו עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 13-14], "אני הסברתי בדיון ההקראה כיצד פקחים נוהגים במקרה של איזי פרק"..."הסברתי באופן כללי כיצד פועלים במקרים אלה" [ראו עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 9-11].
23. 00המסקנה המתלבנת מכך היא שהתובעת לא שיקרה בדבריה בבית המשפט לעניינים מקומיים, לא ביקשה להטעותו, ובוודאי שלא פעלה "בכוונה כדי להרשיע אזרח חף מפשע".

0

24. מכאן נפנה לניתוח הפרסומים השונים ושאלת הסעדים המגיעים לתובעת בגינם, וזאת על יסוד המפורט בכתבי הטענות מטעם הצדדים ובסיכומיהם ועל יסוד חומר הראיות.
25. ביחס לפרסום בפניית הנתבע ללשכת עורכי הדין - כל שצורף לכתב התביעה ולתיק מוצגי התובעת הוא תשובת וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מיום 17.3.24. הפנייה עצמה לא צורפה ואף לא צוטטה בכתב התביעה.  על כן ומשהלכה היא כי "התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה" [ראו רע"א 2291-12 הלפרין נ' איצקוביץ (2012)], וזאת על יסוד אשר נקבע כבר בע"א 594-66 אהרוני נ' בנק י.  ל.  פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא(1), 160, 163 (1967), הרי שלא ניתן לפסוק סעדים לתובעת בגין רכיב זה של התביעה.
26. ביחס לפרסומים הכלולים בפניית הנתבע לנציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות - בע"א 788-79 ריימר נ' עיזבון המנוח רייבר פ"ד לו(2) 141 (1981), הונחו הכלונסאות הבאות להגנת סעיף 15 (8) לחוק - "בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15 לחוק חייב תום הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית", "עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות", ו-"תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה.  מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם".
27. על כן שעה ש"ככלל בתביעה בגין הגשת תלונה לרשות מוסמכת לא תעמוד לזכות התובע החזקה שבסעיף 16(ב)(2) לחוק" [ראו א' שנהר, דיני לשון הרע (מהדורה שנייה, 2024), עמ' 601, להלן: "שנהר"] ומשהרושם העולה מכלל המתואר לעיל ומעדות הנתבע בפניי כי הוא האמין במה שפרסם וכי הוא עדיין מתחפר באמונתו התפלה, דהיינו באותה פרשנות סובייקטיבית שגויה המפלילה את האמרה המחוללת [ראו עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 33-35, עמ' 25, שורות 17-36, עמ' 26, שורות 1-31, עמ' 27, שורות 4-15, עמ' 29, שורות 14-16, 29-31, עמ' 36, שורות 29-30], הרי שאף לאחר סינון ביטויי האמונה בתלונה באותה כברה של הפסיקה שלפיה "בהגשת תלונה לרשות מוסמכת ישנה חשיבות גם לאופן שבו מנוסחת התלונה" [ראו ע"א 7426-14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (2016) - להלן "עניין דניאל"], מצאתי כי אין המדובר בפרסום שעבר את קו הנבדל על פי כללי משחק האיזון הייחודיים לסעיף 15 (8) לחוק.
28. ביחס לפרסומים ברשת החברתית - כאן עבר הנתבע את הגבול והפליג אל ארצות אסורות בתכלית. בית המשפט לעניינים מקומיים, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לתביעות קטנות, וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, כולם, בהחלטותיהם, כשבים וכמתריעים בפניו - הרף ידך ממשוגות הגותך, מאותה כפיית שווא של המציאות, והוא מצדו ממשיך להלך בשרירות תודעתו ומוסיף ומתבשם בצדקתו הסובייקטיבית עד דלא ידע בין מותר לאסור, תוך שהוא מגביה עוד ועוד את המתרסים באותו שדה קרב עם התובעת שדימה בנפשו.
29. נהיר כי לא התמלאו התנאים לפרישתן על הנתבע של הגנות תום הלב הארוגות מ"חובה חוקית, מוסרית, או חברתית", או מ"הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי" וכי אין כאן "מחאה למען הציבור" שמשוריינת על ידי חופש הביטוי, כציור הנתבע בסיכומיו. עם זאת אחר שכאמור לעיל הלכה היא כי "התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה" [ראו רע"א 2291-12 הלפרין נ' איצקוביץ (2012)], הרי שיש לדון רק במילים "רוע ושקר בשירות הציבור" שהובאו בכתב התביעה.  מילות הכותרת הללו, שתחתיהן יוחסו "רוע ושקר" לתובעת ותואר כי "עו"ד נופר גוטמן לייבמן לכאורה ניצלה את הקושי שלי להשיג את התדפיס התקין ושיקרה בבית המשפט בכוונה כדי להרשיע אזרח חף מפשע", פועלן חמור דיו בשדה הדיבה שעה שהתובעת מוצגת בהקשרה של כותרת מקטרגת זו אלה כעורכת דין ותובעת מטעם הרשות שמועלת במזיד ובכלי תחבולה הן בתפקידה הציבורי והן בחובותיה כלפי בית המשפט, ועל מנת לעשותה מטרה לבוז בעיני בני עירה ולפגוע במשרתה מודבקת לה סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית [ראו עניין דניאל, סעיף 77 לפסק הדין, שנהר, עמ' 751].
30. היקף תפוצת הפרסום שקודם מכיסו של הנתבע לא דוייק, אך מסתבר שהוא הגיע כעדות התובעת, "למספר רב של אנשים שאני מכירה לרבות אך לא רק, לבני משפחתי, לחבריי, למכריי לעבודה, וככל הנראה גם לנאשם פוטנציאלי שיעמוד מולי בבית המשפט" [ראו סעיף 23 לתצהיר עדותה הראשית], ואמרה זו מתחרזת הן עם דברי הנתבע עצמו לפיהם פעל לקדם את הפרסום "כדי שיראו אותו לא החברים שלי, אלא אזרחי רמת השרון שקשורים לתחום", והן עם המתואר בסעיף 12 לעיל, כאשר נזכיר כי על בית המשפט להתחשב לצורך כך לא רק בכמות האנשים שנחשפו לפרסום אלא גם בכמות האנשים ש"צפויים היו להיחשף לפרסום בפלטפורמה זו" [ראו ע"א 1726-21 ‏‏בכרי נ' מגנאג'י (2022) בסעיף 68 לפסה"ד].
31. התובעת עתרה לקבלת פיצוי במסלול הרגיל המאפשר מתן פיצוי בגין נזק שהוכח. היא לא הוכיחה נזקים ממוניים שנגרמו לה כתוצאה מהפרסום.  הדרך לכך סלולה וזאת מש"חוק איסור לשון הרע מאפשר לניזוק לעתור לקבלת פיצוי הן בגין נזק ממוני - קרי: נזק כספי או רכושי אשר ניתן לכימות, והן בגין נזק בלתי ממוני אשר מוגדר כפגיעה שאינה חומרית כמו כאב וסבל, עוגמת נפש, פגיעה בכבוד האדם, בשם הטוב או בהערכה העצמית" כאשר "נזק מהסוג האחרון אינו ניתן לכימות בקלות וקביעת שיעורו נעשית על דרך אומדנא", ו"כבר נפסק כי סעיף 7א לחוק אינו שולל את האפשרות לפסוק פיצוי בגין נזק בלתי ממוני כאמור גם מכוח סעיף 7 לחוק, שאינו קובע תקרה לסכום הפיצוי אך דורש את הוכחת הנזק הנטען", ואף "קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" [ראו רע"א 41402-12-24 גרנות נ' רמת רזיאל כפר שתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ (2025), ע"א 89-04 נודלמן נ' שרנסקי (2008), להלן - "פס"ד נודלמן", וכן עניין דניאל בסעיף 82 לפסק הדין].
32. לעניין קביעת הנזק עמדה הפסיקה על כך שהוא "נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין", כי "יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע", ועל כך ש"ההיבט האישי, קשור בעוצמת העלבון הטמון בפרסום המשמיץ, ובמידת הפגיעה בהערכה לה זכה הנפגע מסביבתו החברתית", ועל כך ש"ההיבט העונשי-הרתעתי עשוי להשתלב גם הוא בשיקולי החומרה והקולא שבפסיקת הפיצוי. בהערכת הנזק יש מקום לשיקולים הנוגעים למידת הסטייה המוסרית והחברתית של הנתבע מהתנהגות נורמטיבית, גם אם אין לסטייה זו השלכה ישירה על היקף הנזק שנגרם לתובע" [ראו בהרחבה בפס"ד נודלמן].
33. להמחשת הפגיעה בה תיארה התובעת בתצהיר העדות הראשית מטעמה כיצד "למרבה הצער, הטענות המכוערות שעלו באותו עמוד הגיעו גם להיות חלק מהליכי הגירושין שעברתי באותם ימים ושימשו כ"ראיות" נגדי שם", וצירפה את הודעת בעלה בנפרד על כך. כן הצביעה על כך ש"הפרסומים שעשה הנתבע עוררו הדים רבים בקרב בני משפחתי, חברי לעבודה ומכרי באשר הם ואני קיבלתי אין ספור פניות שמטרתן קבלת הסבר לנכתב ע"י הנתבע, בבחינת "אין עשן בלי אש", על כך ש"יושרתי היא בבסיס יכולתי להמשיך לשמש בתפקידי ולפרנס את ילדי", ועל כך שהפרסומים מצאו את דרכם גם למעגלים הקרובים אל התובעת וגם ל"אלפי תושבי העיר רמת השרון אותם אני משרתת".
34. אומדן השתקפות העובדות המתוארות בפסק דין זה באספקלריה מצוחצחת זו, אשר עליהן תתווסף העובדה שהנתבע לא הכחיש שהאופן שבו "התנצל" לשיטתו בפני התובעת לאחר קבלת מכתב ההתראה מעורכת דינה הוא כמצוטט בסעיפים 29-30 לכתב התביעה, כשהוא עדיין דבק בכך שהתובעת שיקרה שם לבית המשפט, ושב ודבק בכך אף כאן בבית המשפט [ראו בעמ' 32 לפרוטוקול, שורות 13-25], מביא לכך שבאיזון הדברים אעמיד את הפיצוי הבלתי ממוני המגיע לתובעת בגין פרסום זה על סך של 100,000 ₪.
35. ביחס לפרסומים בדואר אלקטרוני לעובדי העירייה - הביטויים ביחס לתובעת המצוטטים בכתב התביעה והכלולים בהודעות ששלח שלפיהם "עו"ד נופר גוטמן לייבמן צריכה להתפטר", היא "משקרת בבית המשפט כדי להרשיע אנשים חפים מפשע", ו"אין מקום לכאלה בשירות הציבורי" הן בגדר השמצה חמורה כלפיה כמוטעם כבר בסיפא של סעיף 29 לעיל, וכאשר מצרפים למתואר בסעיף 28 לעיל גם את הודאת הנתבע כי כתובות הדואר האלקטרוני אליהן נשלחו דברי דיבה אלה נאספו באופן אקראי באתר האינטרנט של העירייה וכי הוא כלל לא טרח לברר קודם למשלוח ההודעות מי מנמעניהן ממונה על התובעת [ראו עמ' 31 לפרוטוקול], נהיר שלא תעמוד לו ביחס לפרסומים אלה הגנה כלשהי מהגנות תום הלב שחתר אליהן בהגנתו אך חתר תחת תכליותיהן בהתנהלותו, לרבות ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק.
36. בפרסום זה של הנתבע נכללה קריאה מפורשת לעובדי עיריית רמת השרון "לשתף פעולה וליצור את הלחץ הציבורי והחברתי המתאים" על מנת לגרום לתובעת להתפטר ממשרתה, ועל פי תצהיר התובעת - "הרגשתי זמן רב מאוד לא נוח להסתובב במקום עבודתי, חשתי תסכול ומבוכה והשפלה וקושי למלא את תפקידי לנוכח כל אלה".
37. אומדן השתקפות העובדות המתוארות לעיל באספקלריה המצוחצחת לעיל, לרבות הנופך של אחיזת הנתבע עד עתה בעלילותיו, וכל זאת בראי היקף הפרסום המצומצם יותר כאן אך הממוקד בגורמים רמי דרג בעירייה המכירים אישית את התובעת ובהם לשכת ראש העיר, סגנית ראש העיר, מהנדסת העירייה, מנהלת אגף החינוך בעירייה, מנהל מחלקת הביטחון, ראש יד לבנים, מנהל מחלקת שפ"ע ועובדיה, מנהלת מחלקת רישוי עסקים, וכיו"ב, עובדה שעלולה מצד אחד להגביר את סכנת הפגיעה אך עשויה מצד שני לדלל את מידת האמון של נמעני הפרסום באמתותו, ובפרט משהנתבע אינו אדם בעל משקל חברתי או מקצועי מוכר וידוע, מביא לכך שבאיזון הדברים אעמיד גם את הפיצוי הבלתי ממוני המגיע לתובעת בגין פרסום זה על סך של 90,000 ₪.
38. ודוקו - קשה לקנות את תירוצו של הנתבע בחקירתו הנגדית בדבר האינטרס הציבורי ששיווה לנגדו בפרסום זה שעה שקודם להפצה זו כבר העביר לתובעת מסרים לפיהם - "מבחינתי אף אחד אחר לא צריך להיות מעורב בזה זה רק ביני לבינך", וכן - "יש בינינו קונפליקט פרטי, את פגעת בי באופן אישי ופרטי לגיטימי לגמרי שנפתור את זה בזירה הפרטית. זה לא קשור לעיריה, אני שחררתי מנושא הקנס השקרי.  זה רק אני ואת".
39. ביחס לפרסום לאביה של התובעת - בהתחשב בכך שהמדובר בפרסום שקרי וזדוני חמור אחד לאדם אחד שהוא קרוב לתובעת במידה שהפרסום עשוי לגרום לה צער רב [ראו סעיף 29 לתצהיר העדות הראשית של התובעת], אך שעה שלקרבה זו עשויה להיות גם השפעה שלילית על מידת ההשפעה של הפרסום [וראו תגובתו הנחרצת של האב לדברים בהתכתבות, מוצג ת/1], ובשים לב לחרטה החריגה ולפיכך משכנעת דיה של הנתבע לעניין זה [ראו עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 10-16], אעמיד את הפיצוי הבלתי ממוני המגיע לתובעת בגין פרסום זה על סך של 10,000 ₪.

היוצא מן הכבשן:

40. חכמינו שנו ש"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" [תלמוד בבלי, ברכות, מג', ב'], ברם הנתבע הזיד לשלח אש בשדותיה החברתיים, המקצועיים והמשפחתיים של התובעת על לא עוול בכפה.
41. התובעת החזיקה בידיה כוח ציבורי מסוים כלפי הנתבע מעצם תפקידה. היא הייתה נכונה לאחריות ולמחיר הנכונים לה בשל כך והפעילה אותו ביחס לנתבע באופן מבוקר וענייני [ראו גם סעיף 37 לתצהיר העדות הראשית שלה].  באון שהפעיל הנתבע כלפיה, ללא גבול, ללא מידה וללא שיווי משקל, כוח להשחית הנתון בהאידנא לכל אוחז מקלדת ולכל משמיץ בקיר, קלע עצמו הנתבע לכלל אותם העושים בכוח ככל העולה על רוחם, אלה שעליהם ועל קורותיהם בשדה הכוח תואר כיצד "מכיוון שאין הם יודעים שהוא מוגבל הם מופקרים אז ליד המקרה ללא עוררין, והדברים אינם נשמעים להן עוד"..."הם חשופים עירומים לאסון" [ראו "האיליאדה או שירת הכוח", בתוך "חיבוקו הקר של הכוח", מאת ס' וייל, הוצאת בלימה, 2025, עמ' 104].  על הכוח הציבורי השיפוטי להלום את פועלו של הנתבע באותה "קפדנות גאומטרית" [ראו וייל, שם] שנדרשת לשם עשיית משפט וצדק - בדיני הנזיקין הכלליים על מנת להשיב מצב לקדמותו ובדיני לשון הרע על מנת להשיג את תכליותיו המרובדות של החוק.  התוצאה היא אסון משפטי מוצדק כלפי הנתבע הנושא בגמול מעשיו, והכל בגלל דו"ח חניה קטן.
42. הנתבע ישלם אפוא לתובעת בתוך 30 ימים פיצוי בסך כולל של 200,000 ₪, כאשר סך זה נושא ריבית שקלית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו בפועל.
43. משמחק הנתבע את הפרסומים ברשת החברתית מתייתר הסעד הנוסף שנדרש בשל כך, וביחס לסעד ההתנצלות הרי ש"אין מקום להיזקק לסעד זה בחלוף הזמן, ומקום בו פסק דין זה, על נימוקיו, יתפרסם בעצמו" [ראו דברי כב' הרשמת הבכירה נ' ניר בת"א 24673-01-23‏ ‏ שמש נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (2025) והאסמכתאות שהביאה שם].
44. בשים לב לתוצאה על הנמקותיה ולאסמכתא שהגישה התובעת לעניין זה, ובמכלול השיקולים היפים לכך בהתאם לסעיפים 151-153 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, ישלם הנתבע לתובעת בתוך 30 ימים גם שכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪ והחזר אגרת בית משפט כפי ששולמה על ידי התובעת. לא ישולמו הסכומים האמורים בתוך 30 ימים כאמור - יישאו ריבית שקלית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומם בפועל.

ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"ו, 17 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.