355. בפסיקה פותחו מבחני עזר נסיבתיים לבחינת היסוד הנפשי בו אוחז הנאשם הקונקרטי שהמית את הקורבן. מבחני עזר נסיבתיים אלו מיושמים בכל מקרה ומקרה. במסגרתם, נבחנות נסיבות האירוע כדוגמת אופן ביצוע הרצח, טיב הפגיעה ומיקומה, כלי הרצח, אמירות קודמות של הנאשם, התנהגותו לפני האירוע ולאחריו ועוד. בערעור פלילי 7709-09-24 גאבר טלאי פרסגי נ' מדינת ישראל (30.11.25), קבע בית המשפט העליון, בנסיבות המקרה הקונקרטי שם, כדלקמן:
"40. יישומם של מבחני העזר בנסיבות המקרה שלפנינו מניב מסקנה ברורה - המערער התכוון לגרום למותו של המנוח. מדובר בדקירה בודדת, אשר חדרה לליבו של המערער ובוצעה שלא תוך כדי מאבק או "תנועה סיבובית" כנטען...".
בעניין יאסין שהובא לעיל, נקבע, בין היתר, בסעיף 49 לפסק הדין כדלקמן:
"במקרה הייחודי שלפנינו, השתלשלות הדברים העובדתית באותם רגעים לא התבררה באופן מדויק. נקבע כי הדקירה התרחשה אגב מגע כלשהו שנוצר בניסיונו של המשיב לקחת את הטלפון הנייד של המנוחה. אף אם מגע זה לא יכונה בתור "מאבק", כפי שנכתב בדעת המיעוט, לא ברור אם מיקום הדקירה היה מכוון כך שניתן ללמוד ממנו באופן מובהק על רצון להמית את המנוחה... זאת, בשונה ממקרים שבהם לצד קביעה עובדתית בדבר מיקום הדקירה, ישנה תשתית ראייתית המלמדת על כך שהנאשם כיוון לאותו מקום דקירה רגיש ופגיע".
356. עוד נקבע בעניין יאסין, בין היתר, בעמ' 26 לפסק הדין, כדלקמן:
"...כמו כן, נקבע כי הסכין הייתה ברשות המשיב בעת האירוע אגב אימונים אלו (שם). כלומר, אין לפנינו מקרה שבו נאשם בחר אמצעי המתה כזו או אחר באופן מושכל אשר ניתן ללמוד ממנו בבירור על רצון קונקרטי להמית אדם".
357. כן ראו עפה"ג 25822-09-24 שרון סנקר נ' מדינת ישראל (2.9.25), שם הכריע בית המשפט העליון בהקשרו של היסוד הנפשי בין עבירה של רצח באדישות לבין המתה בקלות דעת וקבע, בין היתר, כדלקמן (פסקה 27 לפסק הדין):
"המנוח נסוב אחור, והמערער נס מהמקום, ללא שגילה ולו ראשית עניין במצב של קורבן דקירתו... בנסיבות אלה, יש להסיק כי אחת היה עבור המערער אם ימות המנוח, אם לאו; תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית, כנדרש עבור יחס חפצי של קלות דעת - לא קיבלה ביטוי כלשהו במעשיו".
358. כן ראו ערעור פלילי 320/23 דוד אשטה נ' מדינת ישראל (11.5.25), שם נקבע, בסעיף 3 לפסק הדין, בין היתר, כדלקמן:
"בתום ניהול הליך הוכחות, בית המשפט המחוזי הכריע כי היסוד הנפשי שבו נעברה עבירת הרצח הוא אדישות ולא כוונה. נקבע, כי משנמצא "שחפצו הפוזיטיבי של הנאשם... היה 'רק' לחבול קשות במנוח, ולאו דווקא להמיתו, מתחייב לקבוע, שהנאשם היה שווה נפש ואדיש להיתכנות גרימת התוצאה הקטלנית ולמותו של קורבן הדקירה... לצד זה הודגש, כי אין מקום לייחס למערער יסוד נפשי של קלות דעת, מאחר שהתנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם תקווה להצליח למנוע את התוצאה הקטלנית".