209. התובעות לא נימקו ולא הוכיחו קיומה של מערכת יחסים בינן ובין מי מהנתבעות מהסוג המצדיק מתן סעד של מתן חשבונות. התובעות גם לא הוכיחו כי הנתבעות עוולו כלפיהן בעוולה המנויה בחוק עוולות מסחריות או הפרו זכות יוצרים ותביעתן בעילות אלו נדחתה.
--- סוף עמוד 109 ---
210. עילת התביעה היחידה אשר התקבלה בפסק דין זה הינה עילת התביעה הנוגעת לזכות הפרסום של דאלי. כפי שיפורט להלן בפרק הבא הדן בסעד הפיצויים, הפיצוי בגין הפרתה של זכות הפרסום, המבוססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט, הינו על דרך של השבת הערך הכלכלי אשר נגרע מהתובע - דהיינו גובה דמי השימוש הראויים בנכס, ולא על דרך של חישוב ההכנסות שהתקבלו בידי הנתבעות.
211. לאור האמור, התביעה למתן סעד של חשבונות נדחית.
פרק שישי: פיצויים
212. התובעות עותרות בתביעתן לחייב את כל הנתבעות, יחד ולחוד, בתשלום מלוא נזקיהן, בתשלום פיצויים סטטוטוריים, ובתשלום מלוא הכנסותיהן והתעשרותן של הנתבעות ממכירת ושיווק מוצרים מפרים ומשימוש שלא כדין בשמו של דאלי.
התובעות העמידו את תביעתן הכספית, לצרכי אגרה, על סכום של 5,000,000 ₪.
213. התובעות ביקשו בסיכומיהן לפסוק להן פיצויים בגין הנזקים שהוכחו לטענתן על ידן, והפנו לתחשיב נזק שנערך על ידן בסעיף 154 בתצהיר סבילאנו. לחילופין, ביקשו לפסוק פיצוי בלא הוכחת נזק לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות ולפי סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים בסכום של 100,000 ₪ בגין כל הפרה לפי חוקים אלו (סעיף 76 בסיכומי התובעות).
214. החברות טוענות כי הנזקים הכספיים נטענו על ידי התובעות בצורה כללית וסתמית. יש לדחות סעד זה שלא כומת או חושב בדרך כלשהי על ידי התובעות, וודאי לא פורט דיו כדרישת הדין הישראלי, כך שלא ניתן להתייחס אליו או לפסוק בעניינו מאומה.
215. המשביר טוענת כי הוכח שהרוב המכריע של הקונים לא קישר את דברי ההלבשה שהוצעו למכירה עם התובעות ולא זיהה בין דברי ההלבשה למותג כלשהו של התובעות. ה"מותג" שהתובעות טענו להיותו מוכר היתר, התברר כשם עלום בעיני הלקוחות, ורק הורדת מחירים חוזרת ונשנית היא שגרמה לצרכנים לרכוש את דברי ההלבשה. מר ליליאן מטעם המשביר פירט זאת בתצהירו, הוא לא נחקר על כך ועדותו לא נסתרה. בנסיבות אלו נכשלה טענת התובעות בדבר נזקים, שכן על פי ההלכה, ניתן לפסוק פיצוי מכח פקודת סימני המסחר רק אם הוכח נזק עקב ההפרה. ללא הוכחת נזק ממשי אין מקום להורות על מתן חשבונות, ואף אם הוכח נזק ולא הוכח קשר סיבתי בינו ובין ההפרה אין התובע זכאי לפיצוי. התובעות לא הוכיחו קיומו של נזק כלשהו, הן אינן משווקות בישראל ולא שיווקו בה בעבר דברי הלבשה, ולא הייתה ירידה בהיקף מכירת דברי הלבשה של התובעות בישראל. קל וחומר כאשר הטענה בדבר עשיית עושר לא הייתה כרוכה בהעתקה מוחלטת של סימן המסחר אלא חלקית בלבד.