הכרעה בשאלות אלה חשובה עד-מאד להתמודדות המשטרה עם עבריינות בינלאומית אשר בחלקה מתבצעת בישראל ואשר עושה שימוש בנכסים קריפטוגרפיים. מטעם זה, החלטתי לתת למבקשת רשות לערור ״בגלגול שלישי״ על ההחלטה מושא הבקשה.
- אקדים אחרית לראשית ואציין כי החלטתי לקבל את הערר, לבטל את ההחלטה מושא הבקשה ולקבוע כי המבקשת פעלה כדין, בגדרי סעיף 3 לפקודת המשטרה, בכל הקשור לשיתוף הפעולה הוולונטרי שלה עם חברת Tether. כפועל יוצא מקביעה זו, הקפאת הארנק הדיגיטלי ומטבעות הקריפטו על ידי Tether, שכאמור נעשתה מרצונה החופשי - ועודנה תלויה בהסכמתה - לא נפגמה בשום פגם. סמכות המשטרה ליזום ולקיים שיתוף פעולה וולונטרי מעוגנת בסעיף 3 לפקודת המשטרה - זאת, מאחר שמדובר בפעולה וולונטרית שאינה כופה דבר על המשיב או על חברת Tether. אל מסקנה דומה אני מגיע גם ביחס לסוגיה השנייה שעניינה סמכות להוצאת הצו של בית משפט השלום.
- דרך הילוכי אל מסקנות אלה תהא כדלקמן. תחילה, אעמוד על מהותם של מטבעות קריפטוגרפיים מסוגים שונים ועל מיקומם לעניין יכולתה של משטרת ישראל לתפוס ולהקפיאם במסגרת הליך חקירה. לאחר מכן, אעשה הבחנה יסודית בין פעולות של רשויות השלטון, כדוגמת המשטרה, שיש בהן משום כפייה וגריעה מזכויות בנות קיימא, לבין פעולות הנקיות מכפייה ומפגיעה בזכויות. במסגרת זו, אעמוד על ההלכה הפסוקה אשר קבעה כי פעולות מן הסוג הראשון מצריכות הסמכה מפורשת מכוח חוק הכנסת, שאינו סותר שום נורמה חוקתית, בשעה שפעולות מן הסוג השני - הנקיות מכפייה ומפגיעה בזכויות מוקנות - יכולות להישען על הסמכה כללית, כדוגמתו של סעיף 3 לפקודת המשטרה אשר מסמיך את משטרת ישראל, לעסוק ״במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש״. לאחר מכן, אעבור ליישום ההלכה האמורה על עובדות המקרה דנן ואבחן את סמכותו של בית משפט השלום להוציא צווים מתאימים. כמו כן, אבחן את השלכותיו של צו ההקפאה שניתן על ידי בית משפט השלום, אשר, כאמור, נוסח באופן לקוי.
ביטקוין ומטבעות קריפטוגרפיים משויכי חברה
- מטבעות קריפטוגרפיים מהווים חלק ממסחר כלכלי ממוחשב שפועל בדומה לשווקי העבר, אשר השתמשו במתכות כדוגמת כסף וזהב כמטבע עובר לסוחר בטרם עברו לכסף שבא בשטרות ובמטבעות המונפקים על ידי מדינות.
- כניסתם של כסף וזהב לשווקים כאמצעי לרכישת טובין ושירותים וכן מכירתם, באה להפחית את עלויות העסקה העצומות בעולם העתיק של חליפין בעין (barter), אשר הואט עד כדי שיתוק. שיתוק זה נבע מהעדרה של חפיפה דו-צדדית ובו-זמנית של רצונות: double coincidence of wants (כמודגם על ידי מקרה טיפוסי של מגדל חיטה שהיה זקוק לנעליים והתקשה למצוא סנדלר שהיה זקוק לחיטה באותה נקודת זמן ממש). כדי למנוע שיתוק כאמור, אנשים חיפשו - ומצאו - אמצעי חליפין בדמותם של טובין בני-ערך אשר עונים על הדרישות הבאות: מחסור (scarcity), עמידות, מוביליות, ואפשרות של חלוקה ליחידות לשם התאמה לערך הטובין הנרכשים. אמצעי חליפין אלה נמצאו במתכות יקרות, שעיקרן כסף וזהב (לתיאור וניתוח קלאסי של התפתחות זו במסחר, ראו: Carl Menger, Principles of Economics 257-282 (1871) (Ludwig von Mises Institute, 2007) (להלן: מנגר)). לימים, מדינות העולם שקבעו את חוקיהן, הסדירו את דרכי המסחר והחלו לגבות מיסים, מיסדו את הכסף הרשמי, שרובו נישא על גבי שטרי נייר, כהילך חוקי במסחר (ראו: Abba P. Lerner, Money as a Creature of the State, 37 Econ. Rev. 312 (1947); Felix Martin, Money: The Unauthorised Biography Ch. 4 (2013)). לפני מיסוד הכסף על ידי מדינות כאמור, מסחר, שברובו נעשה באמצעות מתכות יקרות כמו כסף וזהב, היה בגדר מוסכמה חברתית-כלכלית. כפי שכתב קארל מנגר:
“Money is not an invention of the state. It is not the product of a legislative act. Even the sanction of political authority is not necessary for its existence. Certain commodities came to be money quite naturally, as the result of economic relationships that were independent of the power of the state”.