וכן: "אני מרגישה את כובד המשקל שמבחינתי זו פרשת ווטרגייט הישראלית, אני מבינה שחומרים כאלה לא יכולים להישאר במחשכים. אני עיתונאית שחושפת שחיתויות ועושה תחקירים ... אני מבקשת מיולי לעצור ולשים לי הכל בדיסק און קי ואני חייבת להודיע לשמעון אלקבץ בעת הזו מפקד תחנת גל"צ. אני מצלצלת לשמעון ואומרת לו יש לי סיפור שהוא גדול עליי, אנחנו חייבים להתמודד איתו ... חייבים להיפגש והיום" (פר' עמ' 164, ש' 8-3).
אני קובע אפוא כי שטייף הייתה מודעת לאופן הפסול שבו הופק המידע מהטלפונים הניידים של נוה, קרי: פריצה טכנולוגית וסידור התוכן בתיקיות. התנהלותה במסגרת הפגישה, כפי שעלתה מעדותה של שטייף, מעידה על כך שהיא אישררה את המהלך הפסול באופן פוזיטיבי, ואף הנחתה את יולי באשר לאופן בו יש למיין את המידע שהופק מתוך מכשירי הטלפון הניידים, במטרה לשרת את התחקיר העיתונאי בעניינו של נוה.
- לאחר הפגישה בביתו של יולי, נסעה שטייף הישר לפגישה עם שמעון אלקבץ, מפקד גלי צה"ל והעורך הראשי של התחנה באותה עת. השניים קבעו להיפגש בבית קפה באשדוד, ליד מקום מגוריו. אלקבץ הסביר בעדותו לפניי כי קיבל שיחת טלפון "מאוד נרעשת ומאוד מתרגשת" משטייף אשר הסבירה לו כי עליהם להיפגש דחוף משום ש"יש לי סיפור גדול" (פר' עמ' 396, ש' 8-6).
- בדרכה לפגישה עם אלקבץ, יצרה שטייף קשר טלפוני עם חני לשם קבלת הסכמתה לפרסם את החומרים שהופקו מהמכשירים. כך עלו הדברים מעדותה:
"כשאני יוצאת מיולי שמעון היה גר באשדוד, הוא אומר לי ניפגש בבית קפה, זה היה ליד הבית שלו, אני יוצאת אליו ומכינה סטנוגרמה מאוד כללית וראשונית של מה יש בחומרים ורושמת כמה דברים. אני מצלצלת לחני כי הטלפונים של חני, אני מחויבת לחני וחני ביקשה מיולי אם הוא יכול לטפל בהם, אין מה לעשות הבנתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר בחומרים לפני שהיא יודעת מזה. קארמה איז אה ביץ, חני מספרת לי אני בדרך לאשקלון יש לי משפחה שם אני בדרך לניחום אבלים, אמרתי לה תעצרי במתחם סילבר אני רוצה לדבר איתך וכך היה. אני בדרך מאשקלון לאשדוד, שתינו עומדות מחוץ למכונית ואני מספרת לה מה שאני עומדת לספר לשמעון ואני שואלת אותה האם את מסכימה שנפרסם את הדברים והיא אומרת לי ברור, וכמה שיותר מהר. אמרתי לה רציתי שתדעי כי הטלפונים שלך ואני לא רוצה לעשות משהו שלא תסכימי לו. היא אמרה לי ההפך - שזה יתפרסם וכמה שיותר מהר ואז אנחנו נפרדות ואני ממשיכה לאשדוד"