שונים מכך הם אותם "ציוצים" ספורים שהעלו חלק מהנתבעים ברשת "טוויטר". עיקרם של ציוצים אלה היה הפניית תשומת לב למשדר המיוחד, אך הפגיעה בפרטיות שנכללה בהם הייתה מזערית אם בכלל. לפיכך אני קובע כי הם אינם עולים כדי פגיעה בפרטיותו של נוה כקבוע בסעיף 6 לחוק.
הגנות תום הלב מכוח סעיף 18(2) לחוק
- לטענת הנתבעים, פעולותיהם חוסות תחת ההגנות הקבועות בסעיף 18(2) לחוק, כדלקמן:
שטייף: סעיפים 18(2)(ב) - 18(2)(ד) לחוק.
ברקאי: סעיפים 18(2)(א), 18(2)(ב), 18(2)(ד) לחוק.
נתבעים 6-3: סעיפים 18(2)(א), 18(2)(ב), 18(2)(ד), 18(2)(ו) לחוק.
לטענת נוה, תנאי סף לתחולת ההגנות הקבועות בסעיף 18(2) לחוק הוא תום לב, אותו יש לבחון במועד הפגיעה בפרטיות. לשיטתו, שטייף העידה כי הבינה שחני מצויה במצוקה, וניצלה זאת כדי לשים את ידיה על הטלפונים של נוה במטרה להפיק מהם "סקופים עיתונאיים". בנוסף, שטייף העידה כי במועד הפריצה לא ידעה מה מצוי בטלפונים הניידים. בכך יש כדי לשלול טענה לפעולה בתום לב של שטייף.
לגבי נתבעים 6-2 טען נוה כי הם ידעו מההתחלה שהמידע הגיע מטלפונים של נוה אשר נפרצו במעורבותה של שטייף. יש בכך כדי לשלול את תום הלב של הנתבעים. עוד טוען נוה כי נתבעים 6-2 לכל הפחות עצמו עיניהם לכך שהטלפונים הושגו אגב ביצוע עבירה וגם בכך יש לשלול מהם את אלמנט תום הלב הנדרש לצורך מתן ההגנה על פי סעיף 18(2) לחוק.
- אני סבור כי יש מקום להבדלה בין עניינה של שטייף לבין עניינם של יתר הנתבעים. הטעם לכך פשוט - שטייף הייתה היוזמת, המשדלת והמתווכת בעניין הפריצה למכשירי הטלפון, ולמצער אישררה את הדבר ועשתה שימוש מודע בתוצרי הפריצה. סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע אחריות נזיקית למי שמשתף עצמו, מסייע, מייעץ, מפתה, מצווה, מרשה או מאשרר מעשה או מחדל עוולתיים של אדם אחר. הוראה זו חלה גם על עוולות שמצויות מחוץ לפקודת הנזיקין ולכן יפה לענייננו (ע"א 3024/10 ויינר נ' מויאל, פסקה 26 (נבו 2.4.2013)). מסקנה זו יפה גם לעוולה שעניינה הפרת הפרטיות, שכן סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית ויחולו עליה הוראות פקודת הנזיקין. לפיכך לשטייף קיימת אחריות מעשית ומשפטית להליך הפריצה של מכשירי הטלפון.
לעומת זאת, חלקם של הנתבעים האחרים הצטמצם לקבלת החומרים, לעיון ולשימוש בהם מבלי שהיו מודעים בזמן אמת לדרך הפקתם. אבחנה זו משליכה על תחולת ההגנות שנקבעו בסעיף 18(2) לחוק. ואסביר.
- סעיף 18(2) לחוק מעניק הגנות מפני אחריות פלילית, אזרחית או מנהלית בגין פגיעה בפרטיות שנעשתה בתום לב באחת או יותר מהנסיבות המוגדרות בסעיפי משנה (א)-(ו). באשר לרכיבים הנסיבתיים האלה, המבחן הוא סובייקטיבי. וכך שנה הנשיא א' ברק: "השאלה הינה, אם הפוגע סבר, מבחינתו האישית שלו, שהוא פועל כדין להגשמת היעדים הקבועים בהוראה זו. לעניין זה אין נפקא מינה, מה היה סובר האדם הסביר בנסיבות העניין, או מה יכול היה הפוגע לסבור, אילו לא התרשל" (עניין גלעם, עמ' 1164).
אשר לנטל הוכחת יסוד תום הלב שקבוע בהוראת סעיף 20(א) לחוק ונדרש לצורך תחולת ההגנות הנסיבתיות בסעיף 18(2), על מנת שתעמוד לפוגע החזקה כי ביצע את הפגיעה בתום לב, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: הפגיעה נעשתה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 18(2); הפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן הסיבות (ההגנה על הפרטיות בישראל, עמ' 467). באשר למתחם הסבירות הסביר המלומד דן חי כי: "דומה כי בית המשפט יבחן, במקרים שיבואו בפניו, עד כמה היה סביר לפגוע בפרטיות בנסיבות הרלבנטיות של סעיף המשנה של סעיף 18(2) לחוק, אשר לתחולתו טוענים" (ההגנה על הפרטיות בישראל, עמ' 469-468). עם זאת, מקום בו הפגיעה בפרטיות בוצעה תוך כדי הפרת כללי האתיקה שחלים על הפוגע או על אנשי מקצוע שהוא נמנה עליהם, חלה חזקה הפוכה, לפיה פעל בחוסר תום לב (סעיף 20(ג) לחוק הגנת הפרטיות).
- ממכלול הראיות שהובאו לפניי עולה כי שטייף לא הייתה דמות סבילה, אלא שימשה כגורם המחולל והמתווך אשר יזם וקידם את הפריצה לטלפונים המוגנים בסיסמה. היא זו שפגשה את חני וגייסה באופן מכוון את יולי, ביודעה כי הוא בעל היכולת והנכונות לבצע את הפריצה למכשירים מבלי לשאול שאלות. היא אף אישררה במודע את הפריצה לטלפונים על ידי יולי בעת שנפגשה עמו בביתו. בנסיבות אלה, לא זו בלבד שלא הוכח תום לב מצדה של שטייף, אלא שהעובדות מלמדות על התנהלות אקטיבית ומודעת המצויה בשדה הפלילי. מודעות זו עולה הן מהאופן בו שידלה את יולי לפרוץ את המכשירים - כזכור יולי הסביר בעדותו במשטרה כי "הדס שטייף מזכירה לי חזור והזכר שרק אם אני יכול לעזור לה ואם אני אצליח לפתוח אותם (את המכשירים - א.ש.) על מנת שהיא תדע אם יש בהם חומר בעל ערך עיתונאי - אז בסדר, ואם לא אצליח לעזור לה, היא מבקשת שאני אחזיר לה אותם כמו שהם ללא שאערב אנשים נוספים חיצוניים" (ת/23, ש' 60-56). מודעות זו אף ניכרת בפגישה שנערכה בין שטייף לבין יולי בביתו של האחרון, שם הוצג לה המידע שהופק ממכשירי הטלפון של נוה באמצעות המחשב על גבי מסך טלוויזיה. בהתחשב בכל אלה אני קובע כי שטייף הייתה מודעת היטב לאופן הפסול שבו הופק המידע מתוך מכשירי הטלפון.
- על פי סעיף 17 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות שעוסק ב"אמצעים פסולים", עיתונאים לא ישתמשו באמצעים פסולים לשם השגת מידע שעלול לפגוע באמון הציבור בעבודה העיתונאית.
שטייף הייתה מעורבת בכריית המידע האישי של נוה מתוך הטלפונים השייכים לו. שטייף אף אישררה במודע את הפעילות העוולתית במסגרת הפגישה בביתו של יולי. פעולה זו מהווה חריגה מסעיף 17 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות שעוסק ב"אמצעים פסולים". מסקנה זו מתיישבת עם עדותה של ד"ר אלטשולר לפניי לפיה חדירה אקטיבית למכשיר טלפון של אדם היא אסורה, במובחן מקבלת מידע על ידי מקור עיתונאי (פר' עמ' 352, ש' 6-1). יתר על כן, מעדותה של ד"ר אלטשולר למדים אנו כי גם סיוע של עיתונאי למקור לבצע את העבירה מהווה עבירה לפי סעיף 17 לתקנון האתיקה (פר' עמ' 350, ש' 24-21). אם כן, התנהלותה של שטייף, יהיו מניעיה אשר יהיו, מוליכה למסקנה כי היא אינה עומדת בקריטריונים של עיתונאית אחראית והיא אף הפרה לכאורה את כללי האתיקה. מכאן שחל על התנהלותה סעיף 20(ג) לחוק הגנת הפרטיות שקובעי כי "חזקה על נאשם או נתבע הטוען להגנה על פי סעיף 18(2)(ב) או (ד) שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכוח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עמהם;".
- לא נעלמה מעיני טענתה של שטייף לפיה הייתה מוטלת עליה חובה עיתונאית לעשות כן. ברם בהינתן שהתנהלותה של שטייף היא בעלת נופך פלילי (בניגוד לחוק האזנת סתר, בניגוד לחוק המחשבים ובניגוד לסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות), אין טענה שכזו יכולה להישמע מפיה. כך, בעניין גלעם הדגיש בית המשפט העליון (השופט א' מצא): "מקום שלפגיעה בפרטיות מתלווה ביצוע עבירה של מחשבה פלילית, שהיא אינהרנטית לפגיעה בפרטיות, שוב אין הפוגע יכול להישמע בטענה שהפגיעה בפרטיות בוצעה על ידיו בתום-לב" (עניין גלעם, עמ' 1162).
אפילו אם אניח כי שטייף לא הייתה מעורבת באופן פעיל בהליך הפריצה, ברי כי התנהלותה עולה לכל הפחות לכדי עצימת עיניים אל מול ביצועה של עבירה פלילית. התנהלות שכזו שומטת לחלוטין את הקרקע תחת טענת תום הלב (בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581,609 (2006)).