לא כך הם פני הדברים באשר לפגישה שהתקיימה בביתו של ברקאי ביום 27.12.2018. פגישה זו לא נועדה לבחון את אמיתות המידע ואם ניתן לפרסמו, אלא הייתה פגישת הכנה אופרטיבית לצורך לימוד החומר והכנתו לשידור. ככזו היא אינה יכולה לחסות תחת הגנת סעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע.
- לסיכום עד כאן:
ברקאי חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(א) וסעיף 18(2)(ב) לחוק.
קנטי, שחר וגלי צה"ל חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ב) לחוק, וכן חוסים תחת הגנה שקבועה בסעיף 18(2)(ו) בהקשר לסעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע בעניין הפגישה במשרדי גלי צה"ל. דברים אלה יפים גם לגבי אלקבץ, לו הייתה התביעה נגדו נותרת על כנה.
באשר לשטייף - בהיעדר תום לב, אין היא יכולה לחסות תחת איזו מן ההגנות הקבועות בסעיף 18(2) לחוק. ואולם, משהעלתה שטייף גם טענה לקיומה של ההגנה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק, יש להידרש לבחינת תחולתה של הגנה זו.
הגנת סעיף 18(3) לחוק
- סעיף 18(3) מונה שני תנאים לצורך התקיימותו: בפגיעה היה "עניין ציבורי" המצדיק אותה בנסיבות העניין; וככל שהפגיעה כרוכה בפרסום, הוא לא היה כוזב. הגנה זו אינה כוללת דרישת תום לב עצמאית, למעט הסייג לפיו נדרש שהפרסום לא יהיה כוזב (הגנה על הפרטיות בישראל עמ' 512). בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי הגנה זו "דרושה לאמצעי התקשורת" (ה"ח הגנת הפרטיות, הצעות חוק 1453, עמ' 209). על בסיס האמור אבחן את התקיימות התנאים המנויים בסעיף זה.
- עניין ציבורי הוגדר בפסיקה כדלקמן:
""עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו (ראו: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה (להלן - פרשת רשם מאגרי מידע) בעמ' 826; פרשת דן אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 57-56; ז' סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", בעמ' 196). לא פעם "העניין הציבורי" שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית, אם כי לא תמיד די בכך (כך, למשל, כאשר הפרסום הוא בעניין הנוגע לצנעת הפרט שאין בידיעתו על-ידי הרבים כדי להביא תועלת של ממש לציבור). ברי כי לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו".
(ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ''ד נו(2) 607,621 (2002); וראו גם: זאב סגל "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת", עיוני משפט ט, 175,194-193 התשמ"ג))