בעניין הפרת חובה חקוקה - נמצא כי הנתבעים האחרים (למעט שטייף) לא היו שותפים לאירוע העוולתי של נטילת מכשירי הטלפון הנייד של נוה, פריצתם, והעתקת המידע. כפי שנקבע, שטייף לא סיפקה להם פרטים בהקשר לאופן השגת המידע. אדרבא, שטייף מסרה "גרסת כיסוי" לפיה המידע נמסר לה על ידי חני, והנתבעים האחרים לא היו מודעים לפעילות העוולתית. אם כן, אין מדובר בכוחות שלובים שהפעילו כלל הנתבעים כדי לפגוע פגיעה עוולתית אסורה בפרטיותו של נוה (ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, פסקאות 82-80 (נבו 4.1.2009)). בנסיבות אלה לא ניתן להטיל חבות על הנתבעים האחרים מכוח טענת "מעוולים במשותף" לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין.
קיומה של אחריות שילוחית ואשרור של גלי צה"ל למעשיה של שטייף
- לטענתו של נוה, הנתבעים 5-2 אישררו במפורש או מכללא את מעשיה הפליליים של שטייף, תוך עצימת עיניים וידיעה שהם מהווים עוולה. בכך התגבשה אחריותם מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין. בנוסף, עתר הוא להטלת אחריות שילוחית על גלי צה"ל לפי סעיף 13 לפקודה, שכן התחנה אישררה את מעשי שטייף והם בוצעו למטרה דומיננטית של השגת סקופים עיתונאיים כחלק מעבודתה. לשיטתו, העובדה ששטייף ביצעה מעשים פליליים ונקטה באמצעים פסולים אינה גורעת מאחריות המעסיק לפי הדין והפסיקה.
שטייף חיזקה את טענותיו של נוה, במובן זה שככל שתיקבע חבות כלשהי, האחריות השילוחית המלאה מוטלת על גלי צה"ל, שכן היא עדכנה את הממונים עליה בזמן אמת ופעלה בליווי, אישור ואשרור מלא של הגורמים המקצועיים והמשפטיים בתחנה.
מנגד, הנתבעים 6-3 טענו כי אין להטיל על המדינה אחריות שילוחית למעשיה של שטייף, שכן בהתאם ל"הלכת שורוש" מעסיק אינו חב באחריות למעשים פליליים חמורים ומכוונים של עובד שנעשו ללא ידיעת או אישור הממונים עליו. כמו כן, הם הבהירו כי יתר הנתבעים והעורכים בתחנה לא היו מודעים לפריצה או לגניבת המכשירים, ולא אישרו או אשררו מעשים אלה בשום שלב.
- בראש ובראשונה אדרש לטענת האישרור למעשיה הפסולים של שטייף (החדירה לטלפונים של נוה והפקת המידע מתוכם). כפי שכבר ציינתי, סעיף 12 לפקודת הנזיקין מטיל אחריות ישירה על מי שמשתף עצמו, מסייע, מייעץ, מפתה, מצווה או מאשרר מעשה עוולתי שביצע אדם אחר. זוהי אחריות ישירה - אישית ומיוחדת - שאינה מחייבת את ביצוע כל יסודות העוולה. במובחן מכך, סעיף 13 לפקודת הנזיקין עוסק בחבות המעסיק בגין מעשה העובד במקרה שבו המעסיק אישרר את המעשה ובין אם העובד ביצע את המעשה העוולתי במסגרת עבודתו.
אם כן, בעוד סעיף 12 לפקודת הנזיקין דן באחריות ישירה כהשתתפות מודעת של המעסיק או המנהל בעוולה, הרי שסעיף 13 מסדיר חבות מכוח אחריות שילוחית כשאלה של אישרור ביצוע המעשה או עשייתו תוך כדי העבודה.
- אשר לסעיף 12, המעשה המאשרר צריך להעיד על נטילת אחריות לביצוע העוולה. הטעם לכך הוא שאחריותו של המאשרר מאוחרת כרונולוגית למועד ביצוע העוולה. לפיכך ההלכה הפסוקה נקטה גישה זהירה להטלת אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין בהקשר לאחריותו של המאשרר (ע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 17 (להלן - עניין פלונים); עמוס הרמן דיני נזיקין 219 (מהדורה שנייה, 2020)). כך, הגם שפעולת האישרור יכולה להיות באמירה או שתיקה, התנהלות שכזו טרם הוכרה בפסיקה כמקימה אחריות (ע"א 3024/10 ויינר נ' מויאל, פסקה 26 (2.4.2013)). יתרה מכך, מקום בו מדובר בעבירה כדוגמת תקיפה נדרש אישרור מפורש - express (ע"א 358/63 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד יז 2894,2900 (1963)).
- בענייננו, כפי שכבר קבעתי, שטייף לא שיתפה את הנתבעים האחרים בזמן אמת בפרטים לגבי הדרך בה הגיע לידיה המידע בענייניו של נוה. הגרסה הכללית שמסרה הייתה שהמידע הגיע מחני. חבריה לתכנית "מה בוער" וגורמי הניהול בגלי צה"ל לא ידעו בזמן אמת על הדרך הפסולה בה הגיע המידע לידיה. לפיכך לא ניתן לייחס להם אישרור של ההתנהגות העוולתית, קרי: הפריצה לטלפונים והפקת המידע האישי מתוכם.
אף לא אוכל לקבל את טענתו של נוה, לפיה עצם השימוש בחומרים שהביאה שטייף לגלי צה"ל עולים כדי אישרור פעילותה. כפי שקבעתי במסגרת הדיון בסוגיית הצפיות הנורמטיבית באשר להגנת תום הלב בחוק הגנת הפרטיות, אין זה מקובל בתחום העיתונות לתחקר עיתונאי בדבר מקורותיו והאופן שבו נמסר לידיו מידע. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענתו של נוה לאשרור או ל"עצימת עיניים".