כך, קנטי, שהייתה עורכת התכנית, בהתייחסותה לפעילותה העיתונאית של שטייף בהקשר לנוה:
"[...] אני חושבת עובדת של גלי צה"ל שעושה את עבודתה הרי מה זה, מה זה עבודתו של כתב? זה ללכת ולהביא סיפורים. עשתה את עבודתה. הלכה להביא סיפור. לכן גלי צה"ל איננה יכולה להתנער ממנה."
(פר' עמ' 459, ש' 10-8)
גם שחר שהייתה הגורם האחראי (ראש מחלקת תכניות האקטואליה בגלי צה"ל) ציינה לטובה את התנהלותה של שטייף לאחר הבאת המידע לגלי צה"ל. כמו כן ציינה בעדותה כי המשדר המיוחד היה חלק מהפעילות החדשותית של התחנה. לפיכך גם דעתה של שחר לא הייתה נוחה מהתנערותה של המדינה משטייף:
"הפרקליטות לא שאלה את דעתי לא כמנהלת ולא כעיתונאית אם לייצג את הדס או לא. זה לא הובא לפתחי ולא שאלו אותי על זה. כמו שציינתי שברגע ששמעתי את זה כאבה לי הבטן ולא אהבתי את ההחלטה הזו בלשון המעטה. אם הפרקליטות בדקה את כל מה שכתוב פה ואומרת שפעולותיה של הדס מהוות סטייה חמורה מנורמות ההתנהגות ואני מצטטת זו דעתה של המדינה, כשקראתי את הפרוטוקולים של הדס וחני אני חושבת שהדס לא עשתה עבירה פלילית אבל זו שאלה משפטית ואני לא יודעת מה חלקי באירוע הזה."
(פר' עמ' 299, ש' 35-30)
- ויודגש - בהתנהגות עוולתית ישירה יש יסוד של אשם. לעומת זאת בהטלת אחריות שילוחית אין יסוד של אשם, אלא מדובר בפעולה שנעשתה לטובת המעסיק. בענייננו מדובר בממד החדשותי שהיה בלב-ליבה של העשייה העיתונאית של שטייף. לפיכך אני סבור כי שיקולי מדיניות שתומכים בקיומה של עיתונאית תחקירים חופשית וחזקה מוליכים למסקנה כי במקרה ייחודי זה יש להכיר באחריות שילוחית של המדינה לפעילותה של שטייף, גם בהתחשב בכך שמדובר בביצוע לא נאות של התפקיד וגם אם מדובר בעשייה בעלת נופך פלילי. הותרת עיתונאים חוקרים ללא כיסוי מצד המעסיק (גם אם הם שגו באופן בו התנהלו) עלולה לגרום לפגיעה קשה בקיומה של עיתונאות חוקרת. הדברים עלו באופן ברור מעדותו של אלקבץ בחקירה שכנגד:
"עו"ד זילברבוים: או-קיי. עכשיו אתה יודע שגלי צה"ל, לא גלי צה"ל, מדינת ישראל מתכחשת להדס בסיפור הזה וטוענת שאין אחריות שילוחית.
העד, מר אלקבץ: זה לא בסדר. כאילו אני חשבתי מהרגע הראשון שגם גם הדס ובוודאי רזי, כאילו הפרקליטות באה ואמרה אנחנו, אנחנו, קודם כל משרד הביטחון בא ואמר אנחנו יכולים להגן רק על זה. אז אמרתי לא, לא יקום ולא יהיה. ניהלתי מאבק גדול מאוד. הגעתי עד למנכ"ל משרד הביטחון. לצערי לא הצלחתי. מה שכן הצלחתי אחר כך זה שהם הגיעו לאיזושהי תובנה שכן המדינה לא תגן עליהם אבל כן תאפשר להם לקחת עורכי דין וכאילו ותאפשר להם לעשות את זה. וגם חוץ ממנכ"ל משרד הביטחון, אדם, אז גם ניהלתי מאבק מול גברת ליטמן מפרקליטות המדינה. כאילו אמרתי אין מצב. בסוף אתם כאילו תגרמו לסגירת התחנה ולקריסתה, כאילו בסוף לא יכולה להיות סיטואציה שאין לנו הגנה. גם אם היא טעתה או גם אם היה בעיה בשיקול דעת. חייבת להיות הגנה. אין הגנה, אגב אמרתי את זה גם גם על פרילנסרים ששידרו בתוכנית של אריאל סגל ומשרד הביטחון ניסה להתנער ממי ששידרה שם שהייתה אחר כך שרה, גלית סטיאל וזה. ואין דבר כזה. הגעתי תמיד אמרתי אנחנו חייבים הגנה. אם אתה לא מגן על הפרילנסרים אז בסוף, בסוף אין זכות קיום לשידור. אז אז אל תשדרו. אז תשדרו "קולה של אימא" ברגע שאתה כאילו הולך על המרכיב העיתונאי אתה חייב לתת להם הגנה וככה עשיתי גם בקול ישראל וברשת ב' ובידיעות ובכל מקום שהייתי בו. אין דבר כזה. אתה לא יכול להשאיר אותם בחוץ."
- שיקולי מדיניות מצטרפים לשיקולים האחרים אותם מניתי. הרחבת מעטפת ההגנה לעיתונאי חוקר, גם אם שגה באופן עבודתו, עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי בשמירה על חופש העיתונות, לגביה נאמר לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, הנשיא י' עמית בעניין אסנהיים, פסקאות 18-17 :
"חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת נגזרים מהזכות החוקתית לחופש הביטוי, שבתורה הינה זכות בת של הזכות החוקתית לכבוד האדם. בבסיס ההליך דנן עומדת ההנחה הברורה כי חופש העיתונות הוא ערך מוגן, אינטרס ציבורי שיש להתייחס אליו כשיקול כבד משקל.