אשם תורם
- לטענת הנתבעים יש לייחס לנוה אשם תורם בשיעור של "100%" לקרות הנזק, המנתק כל קשר סיבתי בין מעשיהם לבין נזקיו הנטענים. לטענתם, כל פגיעה בשמו הטוב, במעמדו או בפרנסתו היא תוצאה ישירה של מעשיו הפסולים, הפליליים והבלתי מוסריים, ובראשם פרשת נתב"ג והתנהלותו שהביאה לסלידה ממנו. בנוסף, נטען כי השארת המכשירים הניידים אצל פרודתו חני במהלך סכסוך גירושין קשה מהווה רשלנות חמורה המגלמת ויתור מוחלט על פרטיותו.
בסיכומי התשובה מטעמו, נוה השיב כי הדרישה לייחס לו אשם תורם בשיעור של "100%" היא טענה "מפליגה ומחוצפת". הוא טוען כי מופרך לצפות ממנו לחזות שינסו לפרוץ פעם אחר פעם למכשיריו המוגנים בסיסמה, וכי ציפייה כזו קיימת "רק בעולמם הפרוע של הנתבעים". נוה הבהיר כי תביעתו אינה מבוססת על מעשיו, אלא על מעשי הפריצה, החיטוט, העיבוד והפרסום שביצעו הנתבעים, ועל כן אין לייחס לו כל אשם תורם לנזק.
- יסודה של הגנת האשם התורם הוא בסעיף 68(א) לפקודת הנזיקין שקובע:" סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק ...".
אם כן, האשם התורם הוא בגדר טענת הגנה שמכוונת להפחתת הפיצוי עקב התנהגות הניזוק. לאשם התורם שני יסודות: יסוד פיזי-סיבתי - האם התנהגותו של הניזוק הוסיפה על הנזק שגרם המזיק בהתנהגותו העוולתית; יסוד נורמטיבי - בו יבחן ממד האשם בהתנהגותו של הניזוק (להרחבה ראו: רע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן, פסקאות 7-6 (נבו 26.11.2018) והאסמכתאות הרבות שמובאות שם).
- סוגיית פרשת נתב"ג אינה תולדה של המעשה העוולתי עליו עמדתי לעיל. הן פרשת נתב"ג והן הליך הגירושין (על כל שנלווה לו) קדמו בזמן לפרשת פריצת הטלפונים. לא כך הם פני הדברים בעניין התנהלותו של נוה בפרשת "מין תמורת מינוי", אשר היא שעומדת ביסוד הפרסום של שטייף וגלי צה"ל.
בהקשר זה הנתבעים טענו כי נוה קיים קשרים אינטימיים עם מועמדת לשפיטה ופעל לקידומה בניגוד עניינים חריף מבלי לגלות זאת, והיא "מקור הסלידה ממנו" ולא מעשיהם שלהם. מנגד, נוה הבהיר כי קשריו האישיים הם עניינו הפרטי. הפרשות הללו לא הובילו לכתב אישום, ואין לייחס לו אשם תורם נורמטיבי או סיבתי על כך שלא צפה שהנתבעים יפרצו למכשיריו המוגנים בסיסמה ויחטטו בהם.