בסוגיית "מין תמורת מינוי", הראיות מלמדות כי נוה ניהל קשרים אינטימיים עם מועמדת לשפיטה בעת ששימש בתפקיד ציבורי רב-השפעה. כן עלו טענות לגבי ניהול מערכות יחסים עם מתמחות או עורכות דין, שביקשו את קרבתו של נוה על רקע מעמדו הבכיר (אם כי אבהיר שאין לפניי ראיות כי נוה נתן לאותן נשים תמורה כלשהי בגין כך). מאידך הוכח כי התיק הפלילי נגד נוה נסגר בסופו של דבר ללא הגשת כתב אישום, וכי המכשירים נפרצו באופן בלתי חוקי על ידי יולי ביוזמתה, בתיווכה ובעידודה של שטייף.
- המסקנה בעניין זה היא כי במישור הנורמטיבי קיים אשם מוסרי בהתנהלותו של נוה שיצרה ניגוד עניינים חריף, אך במישור הפיזי-סיבתי אין לייחס לו אשם תורם לפריצה עצמה. הפריצה למכשירים המוגנים בסיסמה והעתקת תכולתם האינטימית מהוות עוולה עצמאית חמורה, שלא הייתה יכולה להתרחש ללא הפעילות האקטיבית והבלתי חוקית של שטייף. בהינתן שהפיצוי ניתן בגין ליבת הפעילות העוולתית - הפריצה לטלפונים והחיטוט במידע האישי של נוה (ולא בגין הפרסום) - אינני רואה לנכון להפחית את הפיצוי בגין אשם תורם לנזק.
- טיעון נוסף בפי הנתבעים 6-3 נוגע לתחולת הכלל "מעילה בת עוולה לא תקום זכות תביעה". לטענת אותם נתבעים זהו מקרה מובהק שבו אדם אינו יכול לבסס עילת תביעה ולקבל סעד משפטי בגין נזק שנגרם לו עקב מעשיו הפסולים שלו עצמו. לשיטתם, נזקיו הנטענים של נוה נובעים ישירות מהתנהלותו הפסולה, הפלילית והבלתי מוסרית. התביעה דנן מהווה ניסיון לעקוף את עיקרון ניקיון הכפיים ותום הלב ולהטיל על אחרים אחריות לתוצאות מעשיו שלו. בהקשר זה השיב נוה כי מדובר בטענה שגויה המגלמת חוסר הבנה של הדין, שכן קשריו האישיים הם עניינו שלו בלבד ועשרות הפרשות שיוחסו לו לא הובילו אפילו לכתב אישום אחד. נוה הדגיש כי החלת עיקרון זה מותנית בקשר סיבתי הדוק בין מעשי התובע לבין הנזק הנתבע, בעוד שהתביעה דנא הוגשה בגין מעשי הפריצה, החיטוט, העיבוד והפרסום הפסולים שביצעו הנתבעים עצמם.
- הכלל בעניין ״מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה״, הוא כי תובע אינו יכול לזכות בסעד כאשר עילת תביעתו נשענת על מעשה בלתי חוקי או בלתי מוסרי חמור, הקשור קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לנזק. עם זאת, אין מדובר בשלילה אוטומטית, והחלתו שמורה בעיקר למקרי קצה. תכליתו של הכלל היא הגנה על האינטרס הציבורי, למנוע שימוש בבית המשפט למימוש מעשים לא כשרים, למנוע עידוד להפרת חוק ולמנוע מצב שבו החוטא נהנה מפרי חטאו (ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, פסקה 27 (נבו 11.11.2010)).
- בענייננו, חרף הפגמים החמורים בהתנהלותו של נוה, אינני סבור כי יש מקום לדחיית התביעה מחמת הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". הטעם לכך פשוט - נדרש קשר סיבתי בין ההתנהגות הבלתי מוסרית לבין הנזק. אין די בקשר עובדתי בלבד, אלא יש לבחון גם קשר סיבתי משפטי. קשר סיבתי משפטי בין מעשיו של נוה לבין אירוע הנזק אינו מתקיים - אם נכיר בקשר סיבתי משפטי שכזה משמעות הדברים היא כי פריצה בלתי חוקית לטלפונים ניידים של מי שמעשיו אינם מוסריים או אפילו אינם חוקיים תהיה חסינה מפני תביעות נזיקיות. זוהי תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת מבחינת השכל הישר וממילא עומדת בניגוד להלכות הפסוקות אותן סקרנו בעניין חשיבותה של הזכות לפרטיות אשר נגזרת מזכות יסוד: כבוד האדם. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעים בהקשר זה.
- טענה נוספת שעלתה מצד חלק מהנתבעים נוגעת לכך שנוה ויתר על זכותו לפרטיות או הסתכן מרצון בחשיפת סודותיו בכך שהשאיר את הטלפונים הניידים בביתה של חני ללא השגחה. אינני מקבל טענה זו. מחקירתו הנגדית של נוה עולה כי הוא לא צפה שחני תעביר את הטלפונים לצד שלישי כדי להפיק מהם מידע. לפיכך יסוד הידיעה הנדרש לצורך הגנת ההסתכנות מרצון אינו מתקיים (להרחבה ראו: ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר, פסקה 34 (נבו 7.9.2010); יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 317 (גד טדסקי עורך, תש"ל)).
- זאת עוד: חבותה הישירה של שטייף נובעת גם מהפרת חובה חקוקה. לפיכך הגנת ההסתכנות מרצון לא תחול בנסיבות אלה בהתאם להוראת סעיף 5(ב) לפקודת הנזיקין, שקובעת בעניין הגנת ההסתכנות מרצון כי "הוראות סעיף זה לא יחולו על תובענה שהוגשה על עוולה הנובעת מאי-מילוי חובה שהיתה מוטלת על הנתבע מכוח חיקוק".
ומעבר לכך - כפי ששנינו הטלפונים היו מוגנים בסיסמה כלשהי. הפקת המידע מהם לא הייתה תהליך פשוט לאדם מהשורה ונדרשו מומחיות וסיוע בכלים טכנולוגיים כדי לחדור לתוכן שהיה אצור בהם. גם מטעם זה אינני סבור כי יש בהשארת הטלפונים בדירתם המשותפת של בני הזוג (לאחר שנוה עזב את הבית) כדי להוות הסתכנות מרצון, הסכמה לפגיעה בפרטיות או את הגורם הסיבתי לנזק במובן סעיף 65 לפקודת הנזיקין (להרחבה ראו: רע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן, פסקה 8 (נבו 26.11.2018)).