לפיכך אני דוחה את מכלול טענות הנתבעים בהקשר לתרומת התנהלותו של נוה לאירוע הנזק.
האם הסכם הפשרה בין חני לבין נוה פוטר את הנתבעים מתשלום הנזק?
- לטענת הנתבעים במסגרת הליך הגירושים קיבל נוה פיצוי מחני בגין הפריצה לטלפונים ולכן הגיע עמה להסדר סילוק תביעות שפוטר אותה מפיצוי למרות חלקה בפרשה. בהקשר זה הסתמכו הנתבעים על סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), בטענה שהפטר של אחד החייבים פוטר גם את יתר החייבים, אלא אם כן משתמעת כוונה אחרת. לחילופין, טענו הנתבעים כי גם לפי סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין, אין נוה יכול להיפרע מעבר לסכום שנפרע בהסכם הפשרה, שמהווה "פסק דין שניתן ראשון". לפיכך הנתבעים טענו כי נוה מנוע לתבוע מהם פיצוי בגין פריצת הטלפונים והשימוש במידע שהופק מהם.
נוה טען מנגד כי הסכם הפשרה בינו לבין חני כלל ויתור הדדי על טענות, ולא היה בגדר "הפטר" שפוטר את הנתבעים. נוה הדגיש כי ויתורו על תביעה נגד חני נבע מכך שהיא אם ילדיו ומרצונו להימנע מפגיעה בתא המשפחתי, ולכן מדובר ב"פטור אישי" לחני בלבד כמשמעותו בסעיף 55(ג) לחוק החוזים. עוד טען נוה כי הסדר עם מעוול אחד אינו חוסם תביעה נגד מעוול אחר, וההסדר עם חני לא נועד לפרוע את מלוא נזקו.
- בראש ובראשונה תיבחן המחלוקת בראי הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים. הכלל הוא כי אם "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". בהקשר זה נוה טען כי כוונתו בויתור על תביעות כלפי חני לא הייתה לשחרר את יתר הנתבעים מאחריותם. נוה הסביר כי הוויתור נבע משיקולים אישיים של הורות משותפת ודאגה לתא המשפחתי. מנגד, הנתבעים טענו כי הימנעותו של נוה מלהציג את הסכם הפשרה צריכה לפעול לחובתו, וכי יש להניח שתכלית ההסכם הייתה פירעון מלא של החוב הנזיקי. סירובו של נוה לחשוף את המסמך פועל לחובתו ומחזק את הכלל לפיו יש בכך כדי לפטור את הנתבעים מחבותם כלפיו.
- מחלוקת זו מעוררת את השאלה כיצד ייקבע אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת כלשונו של סעיף 55(ג) לחוק החוזים. סוגיה זו נבחנה בע"א 33/00 מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ נ' סוריה, פ"ד נח(5) 1,8 (2003):
"כיצד נקבע אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת? האם בהיעדרו של ביטוי מפורש לכך שההפטר הוא אישי יש להניח כי ההפטר הוא הפטר כללי? התשובה לשאלה זו נעוצה בבחינתה של "הכוונה המשתמעת" מן ההפטר. "כוונה משתמעת" מעידה על עצמה כי אין היא כוונה מפורשת, לא בכתב ולא בעל-פה. די בכך שהיא משתמעת מהקשר הדברים. "כוונה משתמעת" היא, על-פי עצם מהותה, חלשה מכוונה מפורשת ועמומה ממנה. על משמעותה של "כוונה משתמעת" עמד השופט מ' חשין במקרה שנידון לפניו בהקשר ל"אומד דעת" מצווה, שעל-מנת לעמוד עליו יש להתחקות אחר "כוונה משתמעת", באומרו: