"ש. מה היה בהסכם הפשרה?
ת. קבענו סכום של כסף שהוא הרבה פחות ממה שמגיע לי, לא היה חו"ד שמאי, זה היה מו"מ של שוק, זרקו סכום ואמרתי אני יכולה לקנות דירה לי ולחמשת הילדים שלי, נפסקה מזונות וגם שם השופטת לא עשתה איתי צדק בלשון המעטה, חתמנו ויתור על תביעות וזהו."
(פר' עמ' 228, ש' 18-15)
- עדותה המפורשת של חני (שהיא בעלת אינטרס שונה מזה של נוה) מלמדת כי לא נקבע "תג מחיר" לוויתור על הרכיב הנזיקי. יוצא אפוא כי הוויתור היה חלק ממשא ומתן כוללני. בכך נשמטת הקרקע תחת טענת הנתבעים כאילו נוה נפרע או קיבל שיפוי כפול בגין נזקי הפגיעה בפרטיותו. אם כן, עדות זו שופכת אור על תוכנו של ההסכם בסוגיה שבמחלוקת ויש בה כדי להפריך את החזקה לחובתו של נוה שקמה בגין אי חשיפתו של הסכם הגירושין.
בנסיבות אלו אינני רואה הצדקה כלשהי לקבל את טענת הנתבעים בעניין הפטרתם מתשלום פיצויים מכוח הסכם הגירושין שנערך בין חני לבין נוה בחודש יוני 2019 בבית המשפט לענייני משפחה.
עוולת לשון הרע
- לטענת נוה, ביום 28.5.2019 פרסמה שטייף בחשבון ה"פייסבוק" שלה תמונה מפוצלת: מצד ימין תמונה שלה ושל מי ממכריה ומצד שמאל תמונה של נוה עם קישור לידיעה מאתר "דה מרקר" בדבר עיכוב בירור התובענה שהוגשה נגד נוה. מעל שתי התמונות כתבה שטייף כדלקמן: "המבדיל בין קודש לחול. מימין הקודש. משמאל תולעת האשפה. סבלנות. לא בכדי שתיקתי רועמת ... סייג לחוכמה ...". כינויו של נוה "תולעת אשפה" גרמה להשפלתו ולביזויו. מכאן שמדובר בפרסום העולה כדי לשון הרע כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
- מנגד, לטענת שטייף היא הייתה מצויה תחת מכבש לחצים אדיר מצד נוה אשר הגיש נגדה תלונות סרק במשטרה מגובות בטענות שקר. שטייף הביעה, באמצעות הפרסום בפייסבוק את דעתה על ההבדל בין העוסקים במלאכת הקודש של הבאת האמת לידיעת הציבור לבין אלו הפועלים במסתור ובמחשכים ואשר מנסים לזחול ולהיחבא מעינו הבוחנת של הציבור. לדבריה: "זו דעתי, מי שמכנה אותי פורצת וגנבת הוא תולעת אשפה. ב' - מכל מה שידעתי עליו ומה שחני שיתפה והחומר שהיה בידי, זו דעתי" (פר' עמ' 171, ש' 8-7). נוה, כנציג ציבור חשוף לדברי ביקורת גם אם הם חריפים וקשים. בהקשר זה מדובר בלא יותר מזוטי דברים. מכל מקום לטענת שטייף עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 15(4) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע.
- סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לבזותו או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. אין צורך להוכיח שהפגיעה אכן התרחשה בפועל. די בכך שהפרסום עלול לגרום לה. ההכרעה אינה נעשית לפי תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע או לפי כוונת המפרסם, אלא לפי המשמעות שאדם סביר היה מייחס לביטוי, בהתחשב גם בנסיבות החיצוניות ובמשמעות המשתמעת ״בין השורות" (שנהר, בעמ' 227-226).
- במקרה דנן כינתה שטייף את נוה "תולעת אשפה". בפסיקה נקבע כי סינון קללה כלפי אדם, באופן פומבי, עלול להשפילו ולבזותו ולכן להוות "לשון הרע". עם זאת, מאחר שקללות וגידופים הם חלק מהחיים החברתיים במדינה, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. החשש הוא שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כ'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 26 לפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין (נבו 12.11.2006) (להלן - עניין בן גביר)).
- כינוי של נוה ״תולעת אשפה״ אינו תיאור ניטרלי או ביקורת עניינית, אלא צירוף מילים המציג אותו באופן מחפיר, נחות ובזוי אשר עלול להשפיל ולבזות אותו (לעניין השימוש בביטוי "תולעת", ראו: ע"א (מחוזי מרכז) 38795-07-22 קצובר נ' עיתון ידיעות אחרונות בע"מ, פסקה 72 (נבו 31.1.2023)).
הכינוי המבזה הועלה כ"פוסט" ברשת החברתית FACEBOOK"". ברע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, (נבו 8.1.2020) נקבע כי: "בשלב זה של התפתחות הפסיקה לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת 'סטטוס' או 'פוסט' ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בה משום לשון הרע" (פסקה 42 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז). מטעמים אלה, אני קובע כי מדובר בפרסום העולה כדי לשון הרע.
- לטענת שטייף, פרסום זה חוסה תחת ההגנות הקבועות בסעיף 15(4) ו-15(10) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 15 לחוק מחיל על כל סעיפי המשנה שבו את דרישת תום הלב. כעולה מעניין בן גביר, שאלת תום הלב נבחנת, בין היתר, בשים לב לכוונה שעמדה ביסוד הפרסום, למידתיותו, ללשונו, לסגנונו וכן לזיקה שבין הביטוי לבין העניין שבו עוסק הפרסום (עניין בן גביר פסקה 32 לפסק דינו של השופט א' ריבלין)
- בענייננו, הכינוי המבזה לא נאמר בהקשר לתוכן הכתבה שאליה הוצמד ולא נמצא קשר ענייני בינו לבין נושא הפרסום. זאת ועוד: יש ליתן את הדעת לכך שהכינוי המבזה נאמר על רקע מערכת יחסים מתוחה בין שטייף לבין נוה. עניין זה מחזק את המסקנה כי הביטוי לא נבע מהקשר ענייני לפרסום אלא משקף את המתח האישי ביניהם. כינוי זה אף אינו מתיישב עם דרישת המידתיות ויש בו כדי להעצים את הפגיעה בנוה ללא הצדקה עניינית. מטעמים אלה אני קובע כי הכינוי המבזה נאמר בחוסר תום לב.
- בגין פרסום זה עתר נוה לחייב את שטייף לפצותו בסך 141,000 ₪ מכוח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע בגין לשון הרע פיצוי שלא יעלה על סך 50 אלף ₪, ללא הוכחת נזק. סעיף 7(א)(ג) לחוק מציב דרישה נוספת על עצם קיומה של לשון הרע, לפיה יש להוכיח כי הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע" ואין די בכך שהפרסום פגע בפועל במושא הפרסום או שנעשה בחוסר תום לב. הפסיקה עמדה על כך שכפל הפיצוי אינו תוצאה אוטונומית של קביעת אחריות אלא שמורה למקרים שבהם הוכחה כוונה ממשית לפגוע, תוך בחינת נסיבות הפרסום, התנהלות המפרסם ותוכן הפרסום (רע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ, פסקה ג' (נבו 4.8.2016); דיני לשון הרע, עמ' 795).
- לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות הפרסום, לא שוכנעתי כי עוצמת הפרסום ותפוצתו מקימות עילה לפסיקת כפל פיצוי לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. יש לזכור כי הפרסום בוצע בנסיבות שבהן הוחלפו האשמות הדדיות בין הצדדים, כחלק מסכסוך נרחב (פר' עמ' 170, ש' 21). במצב דברים זה, אין הצדקה לקבוע כי מתקיימת כוונה בלעדית לפגוע המצדיקה כפל פיצוי. עם זאת יש להביא בחשבון כי מדובר בביטוי מעליב, שרכב על העניין הציבורי שהתלווה לחשיפת פרשת "מין תמורת מינוי". באיזון שבין חומרת הביטוי המבזה לבין מצב שמו הטוב של נוה באותה עת, ותוך התחשבות בנסיבות הרקע של הפרסום והיריבות האישית שבין נוה לבין שטייף (שלוותה בכמה וכמה פרסומים), מן הראוי להעמיד את הפיצוי בגין פרסום זה על סך 25,000 ₪ ליום מתן פסק הדין.
- במסגרת סיכומיה, העלתה שטייף טענת קיזוז בגין לשון הרע והעריכה את נזקיה, הממוניים ושאינם ממוניים, בסך של 1,000,000 ש"ח, ובכל מקרה לא פחות מ-200,000 ש"ח בגין כל הודעה בכלי התקשורת או פנייה למשטרה. לטענתה, התובע ושלוחיו ייחסו לה עבירות קשות בפרסומים מסיתים ובתלונות שווא במטרה לפגוע בה. בהקשר זה הפנתה שטייף למוצגים נ/27 ו - נ/28, שם תוארה שטייף בכינויים "גנבת" ו"פורצת".
דין טענת הקיזוז של שטייף להידחות. בחינת מוצגים נ/27 ו-נ/28 מלמדת כי מדובר בכתבות חדשותיות באתר "וואלה" ו"דה-מרקר" שם רואיינו צדדים רלבנטיים, לרבות עורכי דינם, כאשר כל צד הציג את גרסתו וטיעוניו בעניין. עיון באותן כתבות אינו מלמד על הפרסומים שייחסה שטייף לנוה. אינני רואה בטיעונים שהועלו באותן כתבות כדי פרסום של ביטוי שיש בו לשון הרע. גם אם היה בכך פרסום כאמור, ממילא הוא היה חוסה תחת ההגנה על עניין אישי כשר - כקבוע בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע - תוך כדי ראיון עיתונאי שנועד לסקר פרשה חדשותית, כך שמדובר בנסיבות שחלה עליהן הגנת תום הלב (שנהר, בעמ' 583-582).
- לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נידחות.
פסיקתה
- בהתחשב במכלול הנימוקים אותם פרטתי לעיל אני מורה כדלקמן:
א. התביעה נגד רזי ברקאי נדחית. התובע (נוה) יישא בהוצאות ברקאי בסכום גלובאלי בסך 5,000 ₪ וכן יישא בשכ"ט בא כוחו כפועל יוצא מהיקף ההליך והמשאבים שהושקעו בהגנתו על דרך האומדנה בסך 100,000 ₪.