רווח קבלן ראשי 12% 49,562.40 ₪
סכום ההזמנה כולל מע"מ 57,988,20 ₪
- ההגנה טענה כי לא ניתן לנפח הצעות מחיר (טענה כללית זו תידון מיד לאחר הדיון באישום 1).
- ביחס לשלושת האישומים הראשונים, טענה ההגנה כי אין כל ראיות כנגד הנאשם ושמדובר בפרשנות סובייקטיבית אשר אין בה די לשם הרשעה בפלילים. אין ראיה כלשהי, לא ישירה ולא עקיפה, למסירת המתת. כן נטען כי ראובן אינו עד ניטרלי, כי אם עד תחת איומים שנמצא בסכסוך ישיר עם הנאשם ובעל אינטרס לפגוע בו.
העבירות: לקיחת שוחד וגניבה בידי עובד הציבור
- עבירת לקיחת שוחד קבועה בסעיף 290 לחוק העונשין:
")א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס שהוא אחד מאלה, הגבוה מביניהם:
(1) פי חמישה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד - פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4);
(2) פי ארבעה משווי טובת ההנאה שהשיג או שהתכוון להשיג על ידי העבירה.
(ב) בסעיף זה, "עובד הציבור" - לרבות עובד של תאגיד המספק
שירות לציבור".
בעניין עבירת השוחד ראו ע"פ 8618/19 מדינת ישראל נ' מילר (מיום 12.7.2022, פס' 12-10):
"10. ... שלושה הם יסודותיה העובדתיים של העבירה: על נוטל השוחד להיות עובד ציבור; על עובד הציבור ליטול מתת שניתן להתייחס אליה כאל שוחד; ועל נטילת המתת להיות בעד פעולה שקשורה בתפקידו של עובד הציבור. היסוד השלישי, עניינו בדרישה לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין השוחד לבין פעולת עובד הציבור (ראו, למשל: ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 [פורסם בנבו] (29.10.2007) (להלן: עניין אטיאס); עניין אלגריסי, פסקה 7; ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2,9 (1996)). עבירת לקיחת שוחד אינה מותנית אפוא בתוצאה, ולעניין התגבשותה, אין זה מעלה או מוריד אם עובד הציבור ביצע בפועל פעולה כלשהי שקשורה בתפקידו (ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל, פסקה 63 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל [פורסם בנבו] (1.3.2017); ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל, פסקאות 55,58 לפסק דיני באישום הראשון [פורסם בנבו] (11.12.2016) (להלן: עניין בר); עניין אטיאס, פסקה 8). אשר ליסוד הנפשי של העבירה, נדרשת מודעות מצד עובד הציבור לכל היסודות העובדתיים שבעבירה ובכלל זאת נדרשת מודעותו לכך שהמתת ניתנה בעד עשיית פעולה הקשורה בתפקידו. כלומר, על עובד הציבור להיות מודע לכך שהמתת ניתנה לו כעובד ציבור, ולא הייתה ניתנת לו כאדם פרטי, אלמלא נשא באותו תפקיד (עניין בן עטר, בעמ' 710).
- חרף בהירותם של יסודות העבירה, לא אחת נוצר קושי בהוכחתם. עבירות השחיתות השלטונית - ובהן עבירת השוחד - לא נעשות בחוצות העיר, הן נעשות במחשכים ובחדרים סגורים, מעגל המעורבים בהן מצומצם ושומר על מידור רב, וזאת במטרה להקטין את הסיכוי לחשיפת התכנית העבריינית (עניין בר, פסקה 78 לפסק דינו של השופט נ' סולברג באישום השני; עניין קלנר, פסקה 4(ג) לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל בחלק הכללי לפסק הדין; ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק דינו של השופט י' דנציגר [פורסם בנבו] (24.1.2011)). קושי זה בחשיפת העבירה ובהוכחתה - לצד הניסיון למגר את תופעת השחיתות השלטונית - הוביל את המחוקק לקבוע בין היתר כי במשפט בעבירות שוחד "רשאי בית המשפט להרשיע על יסוד עדות אחת, אף אם זו עדות של שותף לעבירה" (סעיף 296 לחוק העונשין; עניין קלנר, פסקה 4(ג) לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל בחלק הכללי לפסק הדין; כן ראו אצל מאור אבן-חן עבירות השוחד 7-6 (2017) (להלן: אבן-חן)). הכרעה זו של המחוקק היא אחת מתוך מכלול היבטים חקיקתיים שמשקפים גישה מרחיבה לייחוס פליליות לגילויים של שחיתות שלטונית, ובפרט לעבירות השוחד (ראו, למשל, בעניין גפסו, פסקה 18; עניין אטיאס, פסקה 7).
- גם בתי המשפט נדרשו לקושי בהוכחת יסודות העבירה, קושי שנובע כאמור מביצועה בחדרי חדרים. הקושי מתעורר בעיקר בכל הנוגע ליסוד ה"בעד" ולמודעות לו. דהיינו, הקושי להראות כי טובת ההנאה ניתנה לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו; וכי האחרון היה מודע לנסיבה זו. מטבע הדברים, הראיות הישירות בהקשר זה מצויות פעמים רבות בידיעתם הבלעדית של נותן טובת ההנאה ושל עובד הציבור - ומשכך, באין ראיה ישירה, נדרש בית המשפט להסיק מסקנות בהקשר זה ממכלול נסיבות העניין (ע"פ 6258/94 יעקובזון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 845,851 (1997)). בהתאם, נקבעה בפסיקה חזקה עובדתית כפולה להוכחת יסודות אלו, אשר נלמדת מניסיון החיים ושלפיה:
"מתת לעובד הציבור מאת אדם הנמצא עמו בקשר רשמי, ניתנת בעד פעולה הקשורה לתפקידו. מכאן נובעת גם חזקה שבעובדה (הניתנת, כמובן, לסתירה) כי עובד הציבור הלוקח מתת כזאת מודע לכך שהמתת ניתנת לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. מודעות זאת יכולה להתבטא, לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, גם בעצימת עיניים מצד עובד הציבור" (עניין בן עטר, בעמ' 711-710; יוער כי בתוצאת פסק הדין באותו העניין נותר השופט זמיר בדעת מיעוט, אך לדבריו שהובאו לעיל הצטרפו יתר שופטי ההרכב, ראו שם, בעמ' 713 ו-719).