יסודותיה של חזקה כפולה זו נטועים בפסיקת בית משפט זה משנות השבעים, שבמסגרתה נקבע כי ככלל, יש להעמיד את עובד הציבור בחזקה שהוא יודע "שהנזקקים לשירותיו" לא מעניקים לו מתנות - אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו (ע"פ 763/77 בריגה נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 824,826 (1978); ע"פ 621/78 יוסף אסא נ' מדינת ישראל, פ''ד לג(1) 75,79 (1978); כן ראו דברי השופט א' גולדברג בע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367,377 (1996) (להלן: עניין גנות) שלפיהם "לגבי כל נתינה, שאינה קלת ערך [...] קמה הנחה כי יש בה ליצור מחויבות מצד המקבל כלפי הנותן"). בהתקיים חזקה זו - עובר הנטל אל הנאשם לעורר ספק סביר כדי "למוטט את ההנחה" שביסוד החזקה (עניין אלגריסי, פסקה 15). סתירת החזקה תלויה אפוא בקיומו של הסבר חלופי למתן טובת ההנאה (פסקה 79 לפסק דינו של השופט נ' סולברג באישום השני בעניין בר). זאת ועוד, על בית המשפט להימנע מלמתוח את תחולת החזקה עד אין קץ ולהיזהר שלא ללכוד ברשת הדין הפלילי את מי שמעשיו אינם שקולים לקלון שבלקיחת שוחד (עניין בר, פסקה 40 לפסק דינו של השופט נ' סולברג באישום הרביעי; עניין לופוליאנסקי, פסקה 99 לפסק דיני).
אוסיף כי סעיף 293 לחוק העונשין, שכותרתו "דרכי שוחד", קובע בין היתר כי אין נפקא מינה אם היה השוחד בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל.
- עבירת גניבה בידי עובד הציבור קבועה בסעיף 390 לחוק העונשין וזו לשונה:
"עובד הציבור הגונב דבר שהוא נכס המדינה או דבר שהגיע לידיו מכוח עבודתו, וערכו עולה על אלף שקלים חדשים, דינו - מאסר עשר שנים".
עבירת הגניבה קבועה בסעיף 383 לחוק העונשין. החלופה הרלוונטית לעניינו היא זו הקבועה בסעיף 383(א)(1) לחוק:
"אדם גונב דבר אם הוא - נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;".
בהתאם לסעיף זה, היסוד העובדתי של עבירת הגניבה מורכב מאלה: נשיאה ונטילה; דבר הניתן להיגנב; בלי הסכמת הבעל; בלי תביעת זכות בתום לב. היסוד הנפשי של עבירת הגניבה הוא מחשבה פלילית, דהיינו מודעות לכל יסודותיה העובדתיים של העבירה, וכן כוונה מיוחדת של הנאשם "לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע".
דיון - כללי ביחס לשלושת האישומים הראשונים
- ראובן העיד, ביחס לשלושת האישומים הראשונים, כי הנאשם דרש ממנו להוציא חשבוניות על סכומים גבוהים יותר מעלות הפרויקטים. עניין מהימנותו של ראובן ואמינות עדותו נוגע לשלושת האישומים כאמור, ולכן אציין כבר עתה מספר נקודות המלמדות כי מדובר בעד שיש לתת בו אמון. בראש ובראשונה, ראובן הפליל לא רק את הנאשם, אלא גם את עצמו. הוא הורשע ונגזר דינו בגין העבירות שביצע במסגרת אישומים 3-1. כמו כן, ראובן ראה את הנאשם כבעל השפעה בשאלה מי יבצע עבודות בשב"ס. זאת ניתן ללמוד מדבריו כי קיבל מהנאשם 15-10 עבודות בשב"ס, מעדותו בעניין פרויקט חצר סביון כי פחד שהנאשם לא ייתן לו עבודות נוספות בשב"ס ומעדויותיהם של יהודית וקנין ואלי יפרח על אודות החשש של ראובן על פרנסתו כשהבין שהנאשם עלול למנוע ממנו לקבל עבודות בשב"ס. העובדה שהנאשם היה בעיני ראובן מי שמשפיע על המשך עבודתו עבור שב"ס נותנת מענה לשאלה מדוע הסכים להעביר לנאשם סכומים במזומן כפי שביקש הנאשם. ישנם טעמים נוספים המבססים את מהימנותו של ראובן ואמינות עדותו, ואלה יפורטו בהמשך. בשלב זה אציין רק את דברי הנאשם בשיחה מס' 557 ביחס לצורך לשמור על סודיות בהקשר של קביעת המחיר המופקע של 15,000 ₪ (כשראובן העריך את עלות העבודה ב-12,000-10,000 ₪). הדברים מדברים בעד עצמם.
- אוסיף כי לא הוכח כל אינטרס מצד ראובן לטפול על הנאשם האשמות שווא. אזכיר פעם נוספת כי ראובן הפליל גם את עצמו במסגרת הפרשה. זאת ועוד, טענת הנאשם במהלך העימות במשטרה כי ראובן טפל נגדו האשמת שווא על רקע טענותיו בדבר עבודה רשלנית מצד ראובן, לא בוססה ואף לא נשמעה עוד במהלך עדותו של הנאשם בבית המשפט. הנאשם אמנם ציין בעדותו כי היו ויכוחים בין השניים במהלך העבודה, אך לא טען לרשלנות מצד ראובן. כנגד טענת הנאשם עומדים דבריו של ראובן במשטרה שלפיהם הנאשם שוחח עמו לגבי פרויקטים נוספים, ימים ספורים לפני מעצרו של ראובן. ברי כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם טענתו של הנאשם כי ראובן רשלן בעבודתו.
- איני מקבלת גם את טענת ההגנה שלפיה ראובן אינו עד ניטרלי אלא "עד תחת איומים אשר הינו אף בעל אינטרס לפגוע בנאשם" (ראו סעיף 25 לסיכומי ההגנה). לא הובאה כל ראיה לכך שראובן מאוים או שיש לו אינטרס לפגוע בנאשם. נהפוך הוא, במהלך עדותו של ראובן ניתן היה להתרשם כי ראובן אינו שש להעיד נגד הנאשם ועושה מאמץ להימנע מכך. בעוד שבמשטרה הסביר שלא רצה לשאול שאלות שיפגעו בהמשך עבודתו בפרויקטים של שב"ס, בעדותו טען שקיבל הסבר לצורך בכספים נוספים ושהוא אינו חייב לשאול שאלות בעניין. כשבמשטרה הדף את טענותיו של הנאשם כי הוא רשלן, בעדותו אמר שזכותו של הנאשם לחשוב כך. בעניין פרויקט חצר סביון טען שהוא עצמו חשש בשל "הפדיחה" שעשה שהנאשם לא ייתן לו עבודות, לא הזכיר את כעסו של הנאשם בעניין (זאת כשהנאשם עצמו העיד כי כעס ואיבד שליטה בעניין זה), ושלל באופן מפורש איומים מצד הנאשם. לא כך יעשה מי שמבקש לפגוע בנאשם.
רתיעתו של ראובן להעיד נגד הנאשם מלמדת הן על היעדר רצון לפגוע בנאשם, הן על כך שבנקודות שבהן היו פערים משמעותיים בין עדותו לבין אמרותיו במשטרה (בראש ובראשונה בעניין הסכומים שהעביר לנאשם), יש להעדיף את אמרותיו של ראובן במשטרה. עניין זה יפורט בהמשך הדברים.