"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד; ואלו הן:
- השמיט מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
- מסר בדו"ח על פי הפקודה אמרה או תרשומת כוזבות;
- השיב תשובה כוזבת, בעל פה או בכתב, על שאלה שנשאלה, או על דרישת ידיעות שנערכה אליו על פי הפקודה;
- הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן;
..."
לעניין עבירה לפי סעיף 220(1) לפקודה, היסוד העובדתי מורכב משניים - עריכת דו"ח שחובה לערכו לפי הפקודה והשמטת הכנסה שיש חובה לכלול בדו"ח (עמיר, עבירות מס והלבנות הון, מהדורה שמינית מרץ 2024, ע' 649). אף שהדבר רצוי, אין התביעה חייבת להוכיח את הסכום המדויק של ההכנסה שהושמטה (ראו ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל (9.11.2014, פסקה 13 לחוות דעתו של כב' השופט דנציגר).
לעניין עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה: "כאשר המעשה או המחדל אינו נזכר במפורש בסעיפים 220(1)-220(4) לפקודה, אך יש בו משום מרמה, ערמה או תחבולה, הרי זהו מעשה פלילי, אפילו אין בידי התביעה ראיות על רישום כוזב בפנקסים, או השמטה מדו"ח, או מסירת אמרה כוזבת או מתן תשובה כוזבת..." (עבירות מס והלבנות הון, ע' 684).
היסוד הנפשי של שתי העבירות הוא זהה. בנוסף לקיום מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, נדרשת כוונה להשיג את היעד של התחמקות ממס. אשר להוכחת היסוד הנפשי, ראו ע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל (7.9.2000), פסקה 34 לפסק דינו של כב' השופט אור:
"את המודעות לרכיב הנסיבתי - בענייננו, מודעות לקיום חבות במס - ואת הכוונה המיוחדת (להלן ייקראו שתי אלה - הכוונה הפלילית) ניתן להוכיח בהסתמך על כלל הנסיבות. כמו במקרים אחרים שבהם נדרשת הוכחה של כוונה פלילית מצד הנאשם, קיים קושי להוכיח יסוד זה כשאין הנאשם עצמו מודה בקיומו. לפיכך כוונה זו מוכחת בדרך-כלל בראיות נסיבתיות. בנסיבות מסוימות, עשיית מעשה ודרך התנהגות מסוימת ילמדו על קיומה של הכוונה הפלילית, ובמקרים אחרים, כלל נסיבות המקרה עשוי להצביע על כך. אם נחזור לענייננו, כשהנסיבות מצביעות בכיוון מסקנה חד-משמעית בדבר קיום כוונה פלילית, ואין הסבר סביר אחר לאותן נסיבות, המסקנה המתבקשת היא שהתקיימה הכוונה כאמור. לעתים, עצם השמטת הכנסה מדוחות על הכנסות שמגיש נישום תלמד על קיום כוונה להתחמק מתשלום מס, כשאין להשמטה זו כל הסבר סביר אחר. לדוגמה, אם אדם מצהיר על הכנסה בסך פלוני כשהכנסתו על-פי ספריו גבוהה יותר, המסקנה של כוונה להתחמקות ממס נלמדת מעצם המעשה, באין לה כל הסבר סביר אחר (השוו: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל [13], בעמ' 206 וכן ע"פ 143/73 מדינת ישראל נ' זיידל [14], בעמ' 26). לעומת זאת אי-דיווח על הכנסה, אפילו אי-הדיווח הוא על הכנסה בשיעור גבוה והוא נמשך לאורך זמן, לא יביא למסקנה כזו, אם נסיבות המקרה מלמדות שהנישום האמין בכנות שאין חלה עליו חובת דיווח על אותה הכנסה".