עיננו רואות כי החובה המוטלת על כל נהג היא להאט את מהירות הנסיעה בהתייחס לסעיף 3 ו-4 הרלוונטיים לענייננו.
לעניין המהירות הסבירה נאמרו בע"פ 8827/01, ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 13.7.2003, הדברים הבאים :
"מהירות הנסיעה בכלי רכב חייבת להיות סבירה: לתאום את הנסיבות, את תנאי הדרך ואת התנועה בה. המהירות הסבירה אינה ניתנת לכימות מראש (להבדיל מן המהירות המרבית המותרת), ונגזרת היא, בין השאר, מתנאי השטח, מתנאי הראות, ממזג האוויר וכו'. אין דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר; אין דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך ישרה ... ראו רע"פ 6338/99 בוחניק נ' מדינת ישראל ".
בענייננו, לא נטען כי הנאשם נהג במהירות העולה על המותר.
יחד עם זאת, נהיגתו של הנאשם הינה רשלנית, זאת בהתבסס על כך כי הנאשם מכיר את הכביש, שכן הנאשם מתגורר בסמוך, ולכן לא היה צריך להיות מופתע בהגיעו לעקומה וביציאה ממנה ועליו היה לנהוג בהתאם לתנאי הדרך, בפרט כאשר מדובר בתנאי מזג אוויר לאחר גשם, כביש רטוב וחשוך.
לפיכך הנאשם לא נקט משנה זהירות כמתחייב מהחוק, ביציאה מהעקומה, אף שהכיר את הכביש וידע על תנאי מזג האוויר.
יוער, כי הנאשם גם לא יכול להיבנות מהטענה שהמעורבת סטתה מנתיב נסיעתה לנתיב נסיעתו וכי לטענתו התאונה התרחשה בנתיב נסיעתו, שכן טענה שכזו במקרה דנן אף אינה מתיישבת עם מכלול העדויות, הראויות והממצאים בזירת התאונה.
ניכר, כי גרסתו של הנאשם לעניין הסטייה של המעורבת לנתיב נסיעתו, סטייה שגרמה לכך שהתאונה ארעה בנתיב נסיעתו, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות העובדתית בשטח.
הנאשם לא מנע את התאונה ולו היה פועל על פי המתחייב מהתקנות וכמתחייב מנהג מן היישוב, יכול היה לעשות כן.
מידת הרשלנות של הנאשם בנסיבות העניין היא גבוהה, זאת בהתחשב גם בתנאי הדרך.
סיכומו של דבר
המאשימה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמת הנאשם בגרימת התאונה ותוצאותיה הקשות. ההגנה לא הפריכה את גרסת המאשימה, למעט לעניין שלוש הסטיות האמורות בסעיף 6 לכתב האישום, ואף לא עוררה ספק סביר בדבר אשמת הנאשם.
אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
00הועתק מנבוההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 191612-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)0