(עניין מליסרון, בפסקאות ע-עא לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין)
קבלת דבר במרמה:
- סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) קובע כדלקמן:
- המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים.
המונחים "דבר" ו"מרמה" מוגדרים בסעיף 414 לחוק העונשין באופן הבא:
- בסימן זה -
--- סוף עמוד 11 ---
"דבר" - מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה;
"מרמה" - טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל;
...
היסוד העובדתי של העבירה הוא: 1). הצגת טענה כוזבת, לרבות בדרך של מחדל (העלמת עובדה שבנסיבות העניין היה מקום להציגה); 2). קבלת דבר מכוח אותה טענה.
הגדרת המונח "דבר" היא הגדרה רחבה, הכוללת סוגים רבים ושונים של יתרונות שצומחים לאדם כתוצאה מפעולת המרמה. לדוגמא, נפסק כי "כל דבר הגורם הנאה או סיפוק גופני או נפשי" יכול להיחשב כ'דבר' לעניין סעיף זה (ראו ע"פ 499/72 אל שעבי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), [פורסם בנבו] בעמ' 607). אין צורך ש"הדבר" יהיה בעל מאפיינים כלכליים או חומריים מוחשיים (ראו ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), [פורסם בנבו] בעמ' 682). נראה כי גישת הפסיקה לפרשנות המונח 'דבר' היא מרחיבה וגמישה (ראו ע"פ 3517/11 שמשון נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), [פורסם בנבו] בפסקה 32 (להלן: עניין שמשון); לרשימת דוגמאות מהפסיקה ראו יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני (מהדורה מעודכנת, 20055) (להלן: קדמי), בעמ' 8399).
עבירה זו הינה עבירה תוצאתית, דהיינו על המרמה להציג מצג שווא, וכתוצאה מכך לקבל בפועל דבר מה. קבלת הדבר היא המרכיב התוצאתי שבלעדיו לא יושלם ביצוע העבירה, ונדרש קיומו של קשר סיבתי בין מצג השווא לבין קבלת הדבר (ראו עניין שמשון, בפסקה 32 והמקורות המצוינים שם). נפסק כי לא נדרש שמצג השווא יהיה הסיבה היחידה שהובילה לקבלת הדבר, אלא די בכך שיהווה גורם בעל השפעה ממשית לכך (ראו ע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), [פורסם בנבו] בפסקאות 78-79).
היסוד הנפשי של העבירה הוא מודעות לאפשרות כי המצג אינו מצג אמת, ולאפשרות כי מכוחו של מצג זה עשוי להתקבל דבר, דהיינו על המרמה להיות מודע לקשר הסיבתי שעשוי להתקיים בין מצג השווא לבין קבלת הדבר. כן נדרשת פזיזות ביחס לאפשרות התרחשותה של התוצאה, קרי קבלת הדבר (ראו עניין שמשון, בפסקה 34; קדמי, בעמ' 865).