--- סוף עמוד 185 ---
פרוצדוראלי", עבודה, חברה ומשפט י"ג, 139 (2012, להלן: רבין מרגליות, תום הלב במשפט העבודה) וכן הורוביץ, לצאת ידי שימוע).
הבסיס הרעיוני לזכות השימוע במשפט העבודה משתנה בין פסקי הדין. בחלקם, מבססים זאת, כפי שציינתי, על זכות טבעית, תוך הפניה לסיפור בראשית על הגירוש מגן עדן (כפי שציינתי לעיל בעניין סוהייר סרוג'י וכן בעמ' 9, פסקה ב' לפסק דינה של כב' השופטת א' ברק בע"ע (ארצי) 02/1465 אברהם קיפר נ' איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה (2004)); אחרים גוזרים זאת מחובת תום הלב או חובת ההגינות; יש המבססים את חובת השימוע על חובה זו במשפט המנהלי, כשמדובר במעסיקים ציבוריים ואחרים מבססים זאת על זכויות חוקתיות שונות. פסקי דין רבים עומדים על מספר מקורות (ראו, בין רבים, ע"ע (ארצי) 300053/96 נתאי – בית התפוצות על שם נחום גולדמן, פד"ע לז 311, 319 (2002, להלן עניין נתאי); עוד ראו: דפנה ברק-ארז, "זכויות אדם בעידן של הפרטה" עבודה, חברה ומשפט ח' 209 (2001); גיא דוידוב, "הזכות לעבוד כזכות קהילתית ואישית והפוטנציאל החוקתי שלה" בתוך: זכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות בישראל 533, 543-544 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 20044)).
ברנזון, שימוע ביחסי עבודה, עומד על מטרת השימוע בתחום דיני העבודה (שם, בעמ' 331):
"אחת המטרות המרכזיות של משפט העבודה המודרני היא איזון בין זכות היסוד הקניינית של המעביד והאינטרס המוגן שלו לנהל את עסקו כראות עיניו, לבין ההגנה על מקום העבודה של העובד והגנה על זכותו היסודית לעבוד ועל כבודו כאדם וכעובד. לפיכך, כאשר מעביד משתמש בפררוגטיבה הניהולית שלו ומתכנן לקבל החלטה כלשהי המשנה לרעה את מצבו של העובד הבודד במקום העבודה... חובה על המעביד לקיים הליך מנהלי פרסונלי הוגן ושקוף שבו תינתן לעובד הזדמנות אמיתית להשמיע את טענותיו נגד הפגיעה בו, הוא הליך השימוע."
אסקור, בקליפת אגוז, מספר כללים שנקבעו המשפט העבודה בהקשר של שימוע, הרלבנטיים לענייננו.
ב. הרחבת חובת השימוע לכלל המעסיקים, לרבות במגזר הפרטי
חובת השימוע חלה במשפט העבודה בתחילה, מכוח המשפט המנהלי, רק על מעבידים ציבוריים (בגץ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה (2) 649 (1979)). המפנה חל עם פסק דינה של כב' השופטת נילי ארד בע"ע (ארצי) 1027/01 גוטרמן – המכללה האקדמית עמק יזרעאל, דב"ע לח 448 (2003, להלן: עניין גוטרמן), בו החילה את חובת השימוע על מכללת עמק יזרעאל, מוסד אקדמי פרטי. באותו עניין נטען, כי החופש האקדמי מאפשר אי חידוש החוזה ללא שימוע. כב' השופטת נ' ארד ציינה (בפסקה 18 לפסק דינה, בעמ' 457):