""חופש אקדמי" אינו מילת קסם הנועלת את שערי הטיעון והשימוע מפני מי שהעסקתם עומדת להכרעה. אין לשים גבולות לערכי היסוד של שיטתנו המשפטית. תחולתם היא אוניברסלית ומשתרעת על כל גוף הנתון לביקורת שיפוטית. עניין אחר הוא המשקלות והאיזונים המתחייבים ממהותו של הגוף ומאופיו המיוחד, במהלך התקיימותה של הביקורת השיפוטית על פעולותיו או
--- סוף עמוד 186 ---
החלטותיו. או אז יינתן המשקל המתאים להתנגשות בין זכויות היסוד השונות, אם וככל שאין מתקיימת הרמוניה ביניהן."
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
ובע"ע (ארצי) 415/06 מלכה – שופרסל בע"מ (2007), קבעה כב' השופטת נ' ארד, בהתבסס על פסק דינה בעניין גוטרמן, כי:
"הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי עבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שהיא עומדת לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי."
(הדגשה שלי – מ' א' ג')
הבסיס לכך היא חובת תום הלב, החלה גם על מעביד פרטי (ראו לעניין זה פסק דינו של כב' הנשיא ס' אדלר בע"ע (ארצי) 300353/98 הרמן – סונול ישראל, (2002)).
כיום, זכות השימוע חלה, אכן, במלוא הדרה, על כל מקומות העבודה ועל כל סוגי המעבידים, לרבות מעבידים פרטיים (ראו, למשל, ע"ע (ארצי) 355/99 לינדר נ' ארגון נכי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל (עמותה), פד"ע לז 846 (2002, להלן: עניין לינדר); ע"ע (ארצי) 1465/02 בנימין משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, פד"ע לט 648, 658 (2004, להלן: עניין משה) וכן ע"ע (ארצי) 412/06 האגודה למען הקשיש קרית גת – דוד (20077)).
במאמרה של רעות שמר בגס, "צדק פרוצדורלי וכבוד העובד בהליך הפיטורים – עיונים בהלכת השימוע", עבודה, חברה ומשפט 175 (2012, להל: שמר-בגס, זכות השימוע), טוענת המחברת כי תחילת המגמה של החלת חובות מנהליות על גופים פרטיים (בתחילה בעלי מאפיינים ציבוריים) קשורה להליכי ההפרטה, במסגרתם העבירה המדינה לידיים פרטיות את האחריות להספקת שירותים (שם בעמ' 187). איל בנבנישתי "תחולת המשפט המנהלי על גופים פרטיים" משפט וממשל ב' 11, 32 (2004), מבסס את הרחבת הביקורת המינהלית על פעולות המסווגות כפרטיות, על תיאוריית "הבחירה הציבורית", ה: ”Public Choice Theory”, לפיה, קבוצות לחץ מביאות לקבלת החלטות פוליטיות המובילות להעברת השליטה במשאבים ציבוריים לידיהן. כך, ההחלטות המתקבלות תואמות את רצונן של קבוצות הלחץ, ולא בהכרח את טובת הציבור, או טובתם של אלו החסרים כוח לחץ. לפיכך, כשעוברים המשאבים, בדרך זו, לידיים פרטיות, יש להמשיך ולהטיל עליהם את חובות המשפט המנהלי (עוד ראו לעניין זה: רונית דוניץ-קידר, "לא פרטי, לא ציבורי: לקראת תפישה חדשה של אחריות",משפטים מג 1127, 1155 (תשע"ג-2013, להלן: דוניץ-קידר, לא פרטי, לא ציבורי)).