יתר התובעים – למעט התובע מס' 5, מר גיל אייזן, שלא אישר ולא הכחיש כי נותר בידו מלאי מזומנים, והתובע מס' 20, מר יואל כהן, שכאמור לא הגיש תצהיר בגדרי ההליך – הכחישו כי נותר בידיהם מלאי מזומנים (ראו למשל סעיף 20 לתצהיר התובע 6, מר אברהם אשכנזי, שבו הצהיר כי "אינני חב כלפי חב' הדואר כל סכום בגין גירעונות"). ואולם, לבד מהכחשות כלליות אלו, לא הציגו התובעים כל ראיות לתמיכה בגרסתם, כאשר, מנגד, כאמור, גרסתם נשללת לנוכח המאזנים שצורפו לתצהירו של מר מטלוב.
לאור האמור, אני קובעת, כי על התובעים להשיב לנתבעת את הסכומים שפורטו בטבלה שצורפה כנספח 3 לתצהירו של מר מטלוב , כל אחד לפי חלקו.
12.2 התביעה כנגד ארגון סוכני הדואר (התובע מס' 1) יו"ר הארגון, מר בני כהן (התובע מס' 19) וחברי הוועד מר יונתן לוי (התובע מס'21), גב' יהודית פלד (התובעת מס' 31), מר מאיר רוזנר ז"ל (התובע מס' 38) וגב' סופי תורג'מן (התובעת מס' 44)
12.2.1. עילת התביעה
א. הטענות
הנתבעת טוענת, כי התובעים מס' 1, 19, 21, 31, 38 ו-44 הם אלו אשר הובילו את מאבקם הבריוני של כל אותם 180 סוכנים כנגד הנתבעת, הם אלה אשר הדיחו את כל אותם סוכנים וגרמו להם ביודעין ובלא צידוק להפסיק באורח חד צדדי, בבריונות ובניגוד מוחלט על פי דין ועל פי ההסכמים שבין הצדדים את מתן השירותים לציבור והם אלו אשר גרמו לכל אותם סוכנים להפר את התחייבויותיהם כלפי הנתבעת. נטען, כי בכך עוולו תובעים אלה בעוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין. על פי הטענה, גם לאחר ביטול ההסכמים עם הסוכנים שהפרו את הסכמי ההתקשרות, הורו אותם התובעים לסוכני הדואר שלא לשתף פעולה עם הנתבעת, ובכלל זה, הורו להם שלא להעביר לידי הנתבעת את הציוד והמבנים השייכים לה ואשר הוחזקו על ידי חלק מהסוכנים שלא כדין באופן אשר מנע מהנתבעת לעשות שימוש ברכושה, בציודה ובמבניה בשל החזקתם שלא כדין על ידי הסוכנים. נטען, כי תובעים אלה גם הורו לסוכנים שלא לחזור לעבודה ואף טענו במסגרת תצהיר שהגישו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול הצו
--- סוף עמוד 335 ---
הארעי, כי הנתבעת מטעה את הסוכנים בכך שהיא מנסה להשיבם לעבודה. נטען, כי בהתנהגותם זו העצימו אותם תובעים את נזקי הנתבעת.
התובעים מס' 1, 19, 21, 31, 38 ו-44 טוענים מנגד, כי הם שימשו במועדים הרלבנטיים כחברי הועד המנהל של ארגון סוכני הדואר, אשר הינו עמותה רשומה, וכי כל פעולותיהם נעשו במסגרת תפקידם זה. אשר על כן, כך נטען, אין כל עילה בדין לחייבם באופן אישי בגין פעולות שביצעו כאורגנים של ארגון סוכני הדואר, שהינו, כאמור, בבחינת אישיות משפטית נפרדת. נטען גם, כי חברי הועד מעולם לא הדיחו סוכני דואר וגרמו להפרת הסכם כלשהו. על פי הטענה, ההחלטות בדבר נקיטת עיצומים כנגד חברת הדואר התקבלו בראשו ובראשונה באסיפה הכללית של ארגון סוכני הדואר, דהיינו על ידי סוכני הדואר החברים בארגון. אמנם, החלטות נוספות, אופרטיביות בעיקרן, אכן התקבלו על ידי הועד המנהל של ארגון סוכני הדואר, אך ככאלה, כאמור, הן אינן מקימות אחריות אישית של חברי הועד לנזק כלשהו, אף אם היה נגרם. לעניין זה נטען, כי חברי הועד לא הפיקו טובות הנאה אישיות מהאופן שבו פעלו, לא היה להם כל אינטרס אישי בפעילותם זולת פעילותם במסגרת הארגון והם פעלו באופן סביר, בהתאם למערכת היחסים שבין הצדדים.