--- סוף עמוד 686 ---
מבחן ה- "summary judgment"; ושלישית, שמשקל האינטרסים של התובע גובר על משקל האינטרסים של הנתבע האנונימי. לגבי היסוד השלישי מנה בית המשפט את המדדים הבאים: ציפייתו של המפרסם לפרטיות, ההשלכות האפשריות של הגילוי על המפרסם ועל אחרים כמותו, הצורך בחשיפת הזהות כדי לקדם את עניינו של המבקש, וקיומן של חלופות אחרות לגילוי.
הנה כי כן, שאלת הגילוי מערבת שיקולים כבדי משקל וניתן לומר כי מדובר בסעד בעל השלכות חמורות, גם במישור החוקתי. עמדתי על שיקולים אלה כדי להציג את הרקע להליך שהתבקש בפרשה שלפנינו, וכדי להבהיר את משמעותו של הסעד המבוקש כאן. אולם האפשרות לפסוק את הסעד המבוקש תוך איזון בין השיקולים שצוינו מותנית בקיומה של מסגרת דיונית ראויה. עמדתי היא שהעיסוק של בתי המשפט בישראל עד כה בשאלה של חשיפת זהותו של גולש אנונימי נעשה ללא מסגרת דיונית מתאימה. יש להבהיר: כל עוד אין דבר חקיקה הקובע הסדר פרטני למתן הצו המבוקש בהקשר של לשון הרע באינטרנט, אין מנוס מלבחון אם קיימת מסגרת כללית, שאיננה מתייחדת להקשר הספציפי של פרסומים פוגעניים באינטרנט, שבגדרה ניתן להורות לצד שלישי לחשוף פרטים לגבי נתבע עתידי. כלומר, במישור הדיוני אין ייחוד בשאלת חשיפת זהותו של גולש אנונימי באינטרנט, וממילא ברור שפתיחת הפתח למתן הצו המבוקש נושאת עמה השלכות רוחב מרחיקות לכת. כפי שיוסבר, לא מצאתי כי קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ולשיטתי אין "להמציא" מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית".
העדר מסגרת דיונית למתן הסעד המבוקש
- בהליך שלפנינו מעורבים שלושה "צדדים". ראשון, המבקש הטוען לפגיעה בשמו הטוב. שני, המעוול האנונימי. שלישי, המשיבה המחזיקה לכאורה במידע לגבי זהותו של המעוול האנונימי. כאמור, סיטואציה זו אינה ייחודית לתביעות בגין לשון הרע באינטרנט. גם בתביעות שונות לחלוטין עשוי להיווצר מצב שבו אדם סבור כי נגרם לו נזק בעוולה ואין הוא יודע את זהותו של המעוול, אף כי הוא חושד שצד שלישי ידוע מסוגל להצביע על המעוול הבלתי-ידוע ולחשוף את שמו. השאלה הדיונית שלפנינו רחבה אפוא יותר מן ההקשר
--- סוף עמוד 687 ---
הספציפי של חשיפת גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט, וזו השאלה: האם קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה.
- השאלה הראשונה שיש לבחון בהקשר זה נוגעת לטיבו של ההליך שבו אנו עוסקים. במקרה שלפנינו, כמו גם במקרים אחרים, הבקשה לחשיפת זהותו של המפרסם האנונימי הוגשה בהליך עצמאי, שנועד להקדים הגשת תביעה בשלב מאוחר יותר. השופט עמית בבית המשפט המחוזי הציע קונסטרוקציה דיונית שנועדה להפוך את הבקשה לחשיפת זהותו של משתמש אנונימי מהליך עצמאי להליך ביניים בגדרי התביעה העיקרית בעילה של לשון הרע. לפי שיטה זו, תוגש תובענה עיקרית אך ווירטואלית לחלוטין נגד "פלוני", ובמסגרת זו יתבקש צו עשה לחשיפת שמו של המפרסם האנונימי, הוא "פלוני". זאת על-מנת שבבוא העת יתפוס המפרסם שיצא מאלמוניותו את מקומו של הנתבע הפיקטיבי.
חקיקת סדרי-הדין בישראל אינה מזכירה את האפשרות להגיש תביעה נגד נתבע "גנרי" – שאותו נכנה "רן דן" (John Doe) – אשר מחליף את הנתבע האמיתי שזהותו עלומה. יותר מכך, לפי תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, בסעיף-קטן (3), כתב התביעה יכלול את "שמו של הנתבע, וכן מספר זהותו ומקום מגוריו, במידה שניתן לבררם". ברור שהסיפא "במידה שניתן לבררם" מתייחסת למספר הזהות ולמקום המגורים, ולפי פשט התקנה לא ניתן להגיש כתב תביעה נגד נתבע לא ידוע. נהפוך הוא: התקנה מחייבת כי הנתבע המוזכר בכתב התביעה יהא ניתן לזיהוי מלא – שאחרת אין לנו תביעה.
- בארצות הברית אין עיגון לתביעות כנגד "John Doe" במסגרת ה- Federal Rules of Civil Procedure, זאת לעומת הכרה חקיקתית בתביעות מסוג זה בחלק ניכר מהמדינות (ראו למשל CAL. CIV. PROC. CODE §474 (1979); MONT. CODE ANN. §25-5-103 (1995); ALA. R. CIV. P. 9(h); ARIZ. R. CIV. P. 10(f)). עם זאת, גם במישור הפדראלי קיימת הכרה פסיקתית מסויגת בתביעות ה- "John Doe". האפשרות להגיש תביעה נגד נתבע "רן דן" ("John Doe") נועדה בעיקר