--- סוף עמוד 718 ---
בתחום עיסוקן שווה בנזק התחושה של "מלשין לאומי", ככל שיש בה ממש (וארשה לעצמי להטיל ספק בכך), או בטרחה שעלולה להיגרם מאותה "היגררות" לבתי משפט (אם כי להלן, במסגרת קביעת האיזונים בין האינטרסים השונים, יינתן משקל גם להטרחה זו). כך, מה גם שהקשר בין הספקיות ללקוחותיהן הוא קשר חוזי, ובידיהן לנסח הסכם באופן המגן על זכויותיהן אל מול הלקוח במקרה של גולש מעוול.
ל"ב. ועוד, אמנם פעולה מכוח רשיון כשלעצמה אינה הופכת "את פעילותו של אותו גוף לפעילות בתחומי המשפט הציבורי" (ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 517 - השופט, כתארו אז, ברק; בג"צ 126/84 גלבוע נ. מפעל הפיס, פ"ד לט(4) 68), אך ברי כי גם אין הספקית אדם פרטי. הספקיות מספקות שירות לציבור, נמסר לידן משאב ציבורי, הן משתמשות בתשתיות בזק קיימות, וככאלה נושאות הן בחובות כלפי הציבור - חובות שאין אדם פרטי נושא בהן. יש בהן איפוא אם לא משום דו-מהותיות, משום מהותיות מורכבת; קרי, ממד נוסף של חובות (לעניין דו-מהותיות ראו בג"ץ 4289/00 אברמוביץ נ' ראש ממשלת ישראל [פורסם בנבו]; ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464; ע"א 3414/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים (1965) בע"מ, פ"ד מט(3) 196; לדילמת הסיווג ראו א' הראל, גופים דו-מהותיים - גופים פרטיים במשפט המינהלי (תשס"ח) 115-109; 160-1599).
ל"ג. נוסח הרישיון מכוחו פועלת המשיבה לא הוצג בפנינו, אך לא למותר לציין כי באתר משרד התקשורת מופיע נוסח "דוגמא לרשיון מיוחד למתן שירותי אינטרנט", הכולל פרק (5.4) שכותרתו "פעילות הוגנת":
"5.4 פעילות הוגנת
5.4.1. בפעילותו של בעל הרשיון לא יהיה מעשה או מחדל העלול לפגוע בתחרות בתחום הבזק או להגבילה, או לפגוע בטובת הציבור.
--- סוף עמוד 719 ---
5.4.2. בעל הרשיון יציע, ללא אפליה, כל שירות כל סל שירותים בתנאים שווים ובתעריף אחיד, לפי סוגי מנויים, במקומות בהם הוא מספק את השירות...".
די בשני מאפיינים אלה - היות הספקיות חברות הפועלות למטרת רווח, והעובדה שהן פועלות מכוח רישיון ונושאות בחובות מסוימות כלפי הציבור - להסביר, מדוע עילת התביעה בה הכירו הערכאות הדיוניות, ובה אני תומך, מוגבלת לנסיבותיה - תביעות נגדספקיות אינטרנט.
ל"ד. לא אמנע מאמור, כי ישנם טעמים טובים מאוד להחיל את עילת התביעה ביתר שאת גם ביחס למפעילי אתרי אינטרנט, המפרסמים או מציעים במה לתכנים עוולתיים שמעלים צדדים שלישיים - ואף עניין זה נדון בערכאות הדיוניות (ראו, בין היתר, ת"א (שלום תל אביב) 51859/06 דיסקין נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (לא פורסם) פסקאות 135-133; השוו גם בש"א (שלום ירושלים) 2403/09 אריאל נ' חברה זרה שמקום מושבה בקליפורניה [פורסם בנבו]). מעבר לכך שחיוב מפעילי האתרים למסור כתובות IP היא חוליה הכרחית בדרך לזיהוי גולשים מעוולים (ראו פסקה 10 לפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה; פסקה 2 ופסקאות 43-42 לפסק הדין קמא), ברי כי אין לראות באתרים המאפשרים לגולשים להעלות תכנים משלהם כאילו היו צד שלישי נייטרלי; משל היו עוברי אורח שבמקרה היו עדים למעשה עוולה. בניגוד לספקיות אינטרנט בהן ניתן לראות "צינור" המקשר בין הגולשים לרשת האינטרנט, וככזה כסוי עיניים לתנועה המתנהלת בו - לאתרי אינטרנט אחריות על התכנים המצויים בהם; לרבות - במקרים המתאימים - לתכנים שהעלו צדדים שלישיים.