- בניגוד לגרסתו של אורי, בפסק הדין נאמר כי "נראה, כי במהלך שהותם במכונית קיימו השניים יחסי מין". בניגוד לגרסתה של ד', הגיע בית המשפט למסקנה כי יחסי המין נעשו בהסכמה, ו-"תיאור המפגש כאונס, לא בא לעולם, אלא לצרכי הגשת תביעה זאת". בפסק הדין הוסבר כי גרסתה של ד' לגבי האירוע נדחתה בשל היותה גרסה מתפתחת שמכילה סתירות ותיאורים "בלתי מתקבלים על הדעת בעליל" (פס' 85). כפי שחזרתי וציינתי, אינני סבור כי הנוקשות בה נבחנה גרסתה של ד' עולה בקנה אחד עם הגישה המקובלת בפסיקה לעדויותיהן של נפגעות עבירות מין. למרות זאת, כאשר ברקע הדברים עומדת הערכת המהימנות השלילית של ד', כמפורט לעיל, ונוכח הדמיון הכללי בין גרסתו של אורי לגרסתה של ד', לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, אשר מתיישבת עם נתונים נוספים: ההסברים הבלתי משכנעים של אורי וד' לטיב המפגש, בשעת לילה ובאזור שקט; העובדה שד' הסתירה את דבר הפגישה מבן זוגה דאז; פרטים מהותיים שחסרים בגרסתה של ד', והניסיון שלה לחפות עליהם באמצעות הטענה לערפול חושים וקיפאון, שלא נמצאה סבירה, בהינתן שפרטים אחרים תוארו על-ידה בדייקנות. לא למותר להוסיף כי ורדה, שלכאורה היתה האדם היחיד שידע על האירוע עד אשר פרץ הסכסוך בין אורי לבין חברי הקבוצה, לא הובאה לעדות, ובתצהירה של ד' היא כותבת שמרוב בושה לא סיפרה על האירוע לאיש, ואף לא לבן-הזוג שלה.
בנוסף, ד' התקשתה מאד לציין את מועד האירוע בחוף מנדרין. בהזדמנויות שונות, ד' תיארכה את האירוע לשנים 2001 (בתצהיר עדותה הראשית); 2003-2002 (בחקירתה הנגדית); 2003 או 2004 (במשטרה) ו-2004 (בכתב התביעה). לא מדובר בסתירה קלה או בקושי לציין במדוייק אירוע של תקיפה מינית, תופעה שמתגלה בבתי המשפט כמעט דבר יום ביומו, אלא בקושי ניכר של ד' להסביר באיזו תקופה התרחש האירוע הנטען. גרסאות סותרות אלה פוגעות במהימנותה ומעוררות חשש כי היא ניסתה להתאים אותן לצרכיה השונים (למשל, כדי לשלול את התיישנות התלונה).
--- סוף עמוד 35 ---
עוד ראוי לציין כי בהמשך לתיאור האירוע בחוף מנדרין, ד' נשאלה במשטרה אם היא רוצה להתנקם באורי, וענתה כך: "אני רוצה שהוא ייענש וקשות, כי הוא עשה הרבה רע, הסיפור של האונס זאת צורת ההתנהגות שלו, זו הדרך שלו, הוא לא יכול להיות עם אשה ולא לאנוס אותה ולא לשלוט בה, הוא חייב לאנוס ולשלוט. הוא עונה על הסימנים של אנס".