בהינתן כל האמור, גם כאן המסקנה היא כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה ד' לא הצליחה להוכיח את אמיתות גרסתה – בדין יסודה ואין עילה להתערב בה.
(3) מ'
- לטענתה של מ' היא נאנסה פעמיים על-ידי אורי, שעימו היתה בקשרי ידידות ממושכים. פעם ראשונה, כאשר הגיע לביתה בשנת 2001, ולפתע היכה ואנס אותה (להלן: האירוע הראשון). פעם שניה, בשנת 2002, כאשר חברי הקבוצה ישבו לאכול במסעדה, ואורי הושיט את ידו תחת לשולחן והחדיר אותה במפתיע לאיבר מינה של מ' (להלן: האירוע השני).
אורי טען כי הוא ניהל רומן עם מ' במשך מספר חודשים, במהלך שנת 2002, והכחיש מכל וכל כי קיים איתה יחסי מין ללא הסכמתה. אשר לאירוע השני, נטען על-ידי אורי כי הם ישבו במסעדה זה מול זה ושיחקו "משחקי רגליים".
האירוע הראשון
- ביום 31.3.2010 הגיעה מ' לתחנת המשטרה והגישה תלונה על אונס כמתואר באירוע הראשון. בזמן האירוע היא היתה בקשר זוגי עם א"ש (שהוא, כאמור, גיס של ר"ש). לדבריה, יום אחד אורי הגיע לביתה, הכאיב לה ואנס אותה למרות שהיא בכתה וביקשה שיעזוב אותה, ואז לפתע הוא "נעמד ודחף אותי הסתובב והלך [...] הוא לא אמר מילה". למחרת, אורי נפגש עם בן-זוגה של מ', א"ש, והתנצל בפניו על כך ש"התחיל" עם מ', אחרי שהיא פיתתה אותו. מ' מספרת כי כאשר בן-זוגה חזר הביתה הוא הטיח בה האשמות, ובתגובה "בכיתי צעקתי וכעסתי אמרתי שהוא התחיל איתי אבל לא אמרתי את המילה אונס לאף אחד [...] האמנתי שאני אשמה ובגדתי בד' ובאורי". לדבריה, לאחר האירוע אורי "הלך והתוודה לכולם ואני שתקתי. יצא שהוא בסדר כי הוא התנצל"; אך בהמשך היא סיפרה כי במקרים רבים אורי היה ניגש אליה
--- סוף עמוד 36 ---
במקומות ציבוריים ומאיים עליה שלא תספר לאיש: "אם אני אשמע מילה רעה אחת שאת סיפרת עליי אני אהרוג אותך אני יודע היכן את גרה והיכן הורייך גרים". לדברי מ' "האשמתי את עצמי שנים ואני עצרתי את חיי בגללו". מ' לא סיפרה לאיש על האונס או על האיומים עד ששמעה את ר' מספרת כי אורי אנס אותה, והסבירה שלא התלוננה עד אז כי "הייתי במצוקה גדולה. לא עלה בדעתי שאני יכולה להתלונן". עוד הסבירה מ' שרק אחרי השיחה עם ר' "פתאום נזכרתי באיומים ובאונס. פשוט כאילו אחרי שהאירועים מחקתי את זה ועכשיו הכל צף. פתאום הבנתי שלא הייתי היחידה ואני לא אשמה".
ביום 27.6.2010 חזרה מ' לתחנת המשטרה ומסרה הודעה נוספת. מ' נשאלה שוב מדוע לא סיפרה לאיש על האירוע, והשיבה: "הייתי מבוהלת מאד לא יכולתי לדבר [...] האפשרות שלי היתה או לשתוק או להתאבד, העדפתי לשתוק, הייתי בבושה ובהשפלה מאד גדולה [...] הייתי משותקת, לא יכולתי לבקש עזרה, הפסקתי לחשוב". לדברי מ', בתקופה שלאחר האונס היא המשיכה לענות לטלפונים מצידו של אורי כי לא ידעה מי מתקשר, והמשיכה ללכת למפגשי הקבוצה ולראות אותו פעמיים בשבוע למרות שפחדה ממנו מאד.