ביום 5.10.2011 הגישה מ' תביעה אזרחית נגד אורי, ובה חזרה על גרסתה לעניין מעשי האונס וטענה כי כתוצאה מכך נגרמו לה "נזקים פיזיים ונפשיים חמורים ביותר" שגרמו לה נכות רפואית בשיעור 50%.
- בית המשפט התרשם כי גרסתה של מ' איננה מהימנה ודחה את תביעתה. אף שלא כל הנמקותיו של בית משפט קמא נראות בעיניי, המסקנה מקובלת עליי ולא ראיתי מקום להתערב בה.
חלק מן הקשיים המתעוררים לגבי גרסתה של מ' כבר נדונו לעיל בהקשרן של ר' וד'. בדומה לדיון שנערך שם, גם בעניינה של מ' נקודת המוצא היא כי ככלל, כבישת עדותה של מתלוננת בעבירת מין לא תעמוד לחובתה, שכן מדובר בתופעה מוכרת ומוסברת. למרות זאת, ההסברים שסיפקה מ' לכבישת עדותה אינם הגיוניים ואינם קוהרנטיים, ובכך נפגמת מהימנותה. מ' טענה כי הסיבה לכבישת העדות היתה שהיא כלל לא זכרה את האירועים עד ששמעה את סיפורה של ר'. כך, למשל, היא תיארה בעדותה כי רק לאחר ששמעה את הסיפור של ר' "התחילו לי זכרונות [...] התחילו לי שברי תמונות, הייתי מאוד מאוד במצוקה ולא הבנתי מה קורה לי". במקביל העלתה מ'
--- סוף עמוד 37 ---
סיבות שונות שלדבריה גרמו לה להסתיר את האירוע במשך השנים: תחושת אשמה בכך שבגדה בבן-זוגה; פחד מאורי, שאיים על חייה; רצון "להגן על כל הנוגעים בדבר"; וכן הטענה כי היא לא התלוננה במשטרה כי "זה לא קו האופי שלי, אני מעולם לא הייתי תוקפנית". כך, בין היתר, ניתן למצוא בתצהירה של מ', זו לצד זו, את האמירות הבאות: "הדרך שלי לשרוד היתה למחוק את כל האירוע מהראש, התנהגתי כאילו זה בכלל לא קרה [...] דחפתי את כל האירוע הזה למחסן בראש שלי וסגרתי וזה לא היה שם יותר [...]" אך כאשר שמעה את סיפורה של ר' "קיבלתי אומץ מהגילויים הללו. פתאום הבנתי שאני בכלל לא אשמה במה שהוא עשה לי. ושאני לא היחידה". כמו כן, בהנחה שאורי חזר ואיים על מ' שלא תחשוף את הסיפור, לא מובן כיצד קיומו של האירוע נעלם מתודעתה. בבית המשפט נחקרה מ' על טענת השיכחה ועל תהליך ההיזכרות שלה במעשה האונס, ולא הצליחה לספק גרסה ברורה. גם בכתב הערעור עצמו משמשים בערבוביה טיעון הפחד מאורי והקושי לחשוף את מעלליו בשל מעמדו הרם בקבוצה, לצד טיעון השיכחון הפוסט-טראומטי אשר מגיע עד כדי "ליקוי נפשי".
ראוי לציין כי הדמיון בין ההסברים שסיפקו ר', ד' ומ' לכבישת עדותן, לרבות הטרמינולוגיה בה עשו המתלוננות שימוש, מציב סימן תמיהה נוסף לגבי כנות ההסברים שנשמעו מפיהן. הדבר עשוי לחזק את המסקנה כי מדובר במזימה מתוכננת ומתואמת (ראו פסקאות 24 ו-45 לפסק-דינו של בית משפט קמא) וכי המתלוננות "תודרכו" לגבי המאפיינים הייחודיים של נפגעות עבירות מין.