מחברת יומן אחת שממנה ניתן ללמוד על רגשותיה של ט' כלפי אורי בתקופה שלאחר האירוע.
- בית המשפט המחוזי קבע כי תלונתה של ט' היתה תלונה שקרית, כאשר היא עצמה מעולם לא חשבה שעברה אונס, ורק שוכנעה להתלונן בעקבות לחצים שהופעלו עליה מצד חברי הקבוצה: ר"ש, ר', והגרוש של ר' – דורון – שתרם למסע השכנועים בהיותו שוטר.
בית משפט קמא ציטט מתוך תצהירה של ט' את הטענה כי חרף מחאתה המילולית אורי קיים איתה יחסי מין, כשלדבריה בתצהיר היא אמרה לו: "אורי די, אני לא רוצה, זה לא מתאים", ובתקופה שלאחר מכן היא "נכנעה לו" שוב ושוב. בית המשפט ציין כי "מתיאור זה לא עולה, בשום פנים ואופן, כי ט' נאנסה על ידי אורי דניאל ..." (פס' 134). מדובר בהתבטאות שטוב היה אילולא נכתבה בדרך בה נכתבה, שכן הקורא עלול להסיק בטעות כי לא די בהתנגדות מילולית של הנאנסת על מנת להקים את יסודות עבירת האינוס. יש להבהיר היטב: אדם שמקיים ביודעין יחסי מין עם אשה שלא בהסכמתה החופשית – עובר עבירה של אינוס, ואחת היא אם העדר ההסכמה הובע במילים, בהתנהגות, או אף במחדל. העובדה שעל פי גרסתה של ט' אורי לא נהג כלפיה באלימות והיא לא התנגדה באופן פיזי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין התגבשות יסודות עבירת האינוס. הדברים בהירים ונהירים מזה שנים רבות, ובפרט מאז עמד על כך הנשיא שמגר בפרשתבארי:
"יכול גם להיות העדר הסכמה שאינו כולל התנגדות פיסית סבירה, אלא הבעת שלילה מילולית גרידא [...] גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה לעבירה [...] אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה [...] יש אף שאישה נוקטת שיטה של ניסיון שכנוע, ומבקשת להניא את האנס ממעשיו בדברים רוגעים. אין בכך, כמובן, כהוא זה ממידת ההסכמה החופשית" (שם, עמ' 343).
גם המחוקק אמר את דברו, כאשר במסגרת תיקון מס' 61 לחוק העונשין הושמט מיסודות עבירת האינוס הרכיב של "שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי
--- סוף עמוד 49 ---
לחץ אחרים או איום באחד מאלה" (ראו גם: ע"פ 2606/04 בנבידה נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 28-24 (26.4.2006); ע"פ 6662/13 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 (2.3.2015)).