- במהלך הדיון בבית משפט קמא, נשמעה מצידה של מ' הטענה כי מסמכי תכנית הנאנסות אינם קבילים, משום שנגנבו ממשרדו של מוטי מורל. טענה זו נדחתה בפסק הדין מאחר שלא הוכחה כדבעי, ולא יצאה מכלל "טענה סתמית". בשלב הסיכומים נשמעה לראשונה הטענה כי המסמכים אינם קבילים מכיוון שהושגו "תוך פגיעה בפרטיות" (סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; להלן: חוק הגנת הפרטיות). בית משפט קמא דחה גם את הטענה הזו, בנימוק של הרחבת חזית אסורה וכן לגופה. אין בדעתי להתערב בקביעות אלה, וטענותיה של מ' בנקודה זו אינן מבוססות די צרכן. כפי שהבהרתי ברע"א 8943/06 יוחנן נ' סלקום ישראל בע"מ, פ"ד סג(3) 88, 108 (2009): "סודיות אינה מקנה חיסיון, אך לעיתים ניתן לגזור מחובת הסודיות חיסיון". בערעורה של מ' לא הוסבר מה הקשר בין המסמכים לבין פרטיותה, וכפי שניתן ללמוד מתיאור מסמכי התכנית, אין בהם פרטים אישיים כלשהם אלא תכנית אסטרטגית מפורטת. בנוסף, הטענה לאי-קבילות המסמכים עומדת על כרעי תרנגולת הן במישור העובדתי – בדבר קיומה והיקפה של חובת סודיות, והן במישור המשפטי – בדבר
--- סוף עמוד 57 ---
הצורך ליצור חיסיון על סמך חובת הסודיות בנסיבות המקרה. על כך יש להוסיף כי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות מותיר לבית המשפט שיקול דעת להשתמש בחומר "מטעמים שיירשמו". מטעמים מצטברים אלה, אינני רואה לקבל את הטענה ולא אדרש לשאלות עקרוניות העשויות להתעורר במקרים אחרים.
- סיכום התשתית הראייתית לצורך התביעה שכנגד: קבלת התביעה שכנגד מבוססת באופן מוצק על מספר נדבכים ראייתיים מצטברים, שכל אחד מהם מורכב מפרטים רבים המשתלבים זה בזה. הסכסוך שפרץ בין ר"ש לבין אורי הוביל לכך שארבע נשים, חברות הקבוצה שר"ש עומדת בראשה, הגישו נגד אורי תלונות בגין מעשי אונס שאירעו לטענתן שנים רבות קודם לכן. בזמן אמת המתלוננות המשיכו להתנהג כרגיל ולא הוכח כי מאן דהוא ידע על המעשים. זאת, בשעה שכל הנוגעים בדבר היו חברים קרובים, ושתי מתלוננות (ד' וט') תיארו מעשי אונס חוזרים ונשנים שעברו במסגרת קשר זוגי מתמשך עם אורי. המתלוננות טענו כי בזמן האירועים גם הן לא חשבו שמדובר באונס. לחיזוק התלונות הובאו לעדות חברים נוספים בקבוצה שדבריהם נמצאו בלתי מהימנים. בשני מקרים (ר' ומ') התלונות "התפתחו" ו"החמירו" בחלוף הזמן; ובמקרה אחר (ט') התלונה עברה שינוי ו"ריכוך" ניכר מצידה של המתלוננת, לאחר שעזבה את הקבוצה. פעולותיהן של המתלוננות היו מתואמות, נועדו לפגוע באורי, וזכו לליווי של אנשי מקצוע (חוקר פרטי, משרד יחסי ציבור ועורכת דין). המתלוננות (למעט ט') הגישו תביעות אזרחיות שכללו פרטים לא ענייניים שמטרתם להכפיש את אורי, וביקשו להסיר את צו איסור הפרסום על פרטי הפרשה. בהתאם ל"תכנית הנאנסות" שנערכה במשרדו של מוטי מורל, עשו המתלוננות מאמצים לפגוע באורי באמצעות מכתב ללשכת עורכי הדין והפגנות פומביות, חרף קיומו של צו איסור פרסום על פרטי הפרשה. גרסאותיהן של כל המתלוננות נמצאו בלתי-מהימנות, נוכח התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מעדותן בפניו. בין היתר, הגרסאות מגלות סתירות מהותיות שיורדות לשורשו של עניין, ובקרב המתלוננות חוזרות טענות דומות, כגון הטענה כי האירוע "נעלם" מזכרונן למשך שנים, שנמצאה חסרת יסוד.