סיכום
- ענייננו בפרשה חריגה, וכשם שהנסיבות ייחודיות – כך גם התוצאה איננה שגרתית. לא בנקל הגעתי לתוצאה זו, וזהירות רבה תידרש מן המבקש ללמוד גזירה שווה מן המקרה הנוכחי למקרים אחרים. לאחר בחינה מדוקדקת של הפרשה, הן במבט כללי והן לפרטי-פרטים, התברר כי המערערות שיתפו פעולה להכפיש את שמו של אורי ולייחס לו עבירות מין חמורות. הוכח במידה מספקת של ודאות, ומעל לרף הנדרש בהליך זה, כי מדובר בעלילת שווא וכי ההאשמות חסרות שחר. מסקנה זו מבוססת על יסודות ראייתיים מוצקים, ורק העיקריים שבהם תוארו בפסק דין זה. כמעט כל פרט בפרשה מלמד על "תפירה" של תלונות "יש מאין", החל בחוסר מהימנות בסיסי ו"שיהוי" קיצוני של שנים ארוכות, עבור לסתירות מהותיות, לגרסאות מתפתחות ולהתנהגויות תמוהות, וכלה במניע הזדוני הגלוי לעין ובחשיפת "תכנית הנאנסות". דגש מיוחד ניתן לכך שגם לשיטתן של רוב המתלוננות, בזמן אמת הן לא סברו שחוו אונס. בדומה זו לזו, חזרו רובן ככולן על טענה ל"שיכחון" שלא הוכח ולא התיישב עם פרטים אחרים בגרסתן. לאחר שהוחלט לסגור את תיקי החקירה המשטרתיים, המשיכו המערערות (מלבד ט') לפעול בדרכים שונות ומשונות על מנת להפיץ את טענות הכזב המכפישות את שמו של אורי. יאמר בצער, כי פרשה זו לא תרמה, בלשון המעטה, לקידום ההגנה על נפגעי עבירות מין. לא לחינם חזרתי והזכרתי פעם אחר פעם כי ההלכות לבחינת מהימנותם של נפגעי עבירות מין עומדות על מכונן. לצד זאת, מטריית ההגנה, הגמישות והאמפתיה השמורה למתלוננים בעבירות מין, איננה נפרשת גם על מי שהוכח בבירור שהוא בדה מליבו אירועים במטרה לפגוע באדם אחר.
- במישור האופרטיבי, חלף תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תחוייבנה המערערות בפיצויים לטובתו של אורי כלהלן: ט' – 50,000 ₪ (נומינלית); ר', מ' וד' – 100,000 ₪ (נומינלית) כל אחת; ר"ש – 200,0000 ₪ (נומינלית).
הוצאות המשפט שהושתו בפסק דינו של בית משפט קמא על המערערות נוכח דחיית תביעותיהן יעמדו על כנן. בגין התביעה שכנגד, יתווסף לסכומים שנפסקו לעיל
--- סוף עמוד 77 ---
שכ"ט בסך של 20%. נוכח התוצאה אליה הגענו, ולפיה הופחת סכום הפיצוי שנפסק לזכות אורי, לא ייפסקו הוצאות בערעור.
לאחר הדברים האלה, עיינתי בפסק דינה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, ונוכח המחלוקת שנתגלעה ביננו, אוסיף ואעיר בקצרה.
- חברתי ואני מסכימים כי כלי המלאכה בהם השתמש בית משפט קמא אינם הולמים את התחום המיוחד והרגיש של נפגעי עבירות מין. יש להצר על כך, שבית משפט קמא התעלם מפסיקה עניפה בנושא, והחזיר אותנו במנהרת הזמן ל"שנות השישים", לדוגמה, בקביעה שאילו היה אונס, ניתן היה לצפות כי תוגש תלונה מיידית במשטרה. על כך עמדתי באריכות בפסק דיני, תוך הפניה לקודקס ההלכות שהתגבשו בנושא. חברתי עומדת בפסק דינה על נקודות רבות שנזכרו על ידי, כגון התופעה של מתלוננת אחת אשר "סוחפת" אחריה מתלוננות אחרות (פסקה 11 לפסק דיני), ואין לי אלא להסכים עמה.
- למרות ההסכמה המוחלטת ביני לבין חברתי בנושאים אלה, התפצלה דרכנו, באשר לשיטתה של חברתי, נוכח השימוש בכלי עבודה שלא יצלחו למלאכה, לא ניתן לברור מפסק דינו של בית משפט קמא את "הבר מן התבן" או "את המוץ מן הבר" או להשתמש ב"עפרון כחול" (פסקאות 3 ו-13 לפסק דינה). דומני כי זו נקודת המחלוקת העיקרית ביננו ועל כן אבקש לחדד את הדברים.