לכן הם נושאים תכונות של יציבות ואינם חולפים ומשתנים. החוקה מתאפיינת בהיותה משוריינת מפני רוחות חולפות. התוצאה הפרשנית שלפיה לפנינו חוקה אשר ניתנת לשינוי בכל רוב היא מאכזבת, מאחר שאיננה מבטאת כראוי את ההיגיון והתכלית החקיקתיים שצריכים להיות טמונים בה. במילים אחרות, אין ספק שחוק היסוד הוא אקט חקיקתי, שהוא פרק בחוקה המתגבשת לפי החלטת הררי, אולם לא די בכך בלבד כדי לקבוע שניתן לבטל תוקפו של כל חוק הסותר הוראותיו.
אולם, כפי שהראינו ונראה, יש הוראות אחרות בחוק היסוד שלפנינו המציבות אותו במעמד מיוחד ומיוחס ומכפר על היעדר סממנים חוקתיים אחדים, כפי שתוארו לעיל. נדון בכך בהמשך דברנו.
--- סוף עמוד 304 ---
פיסקת ההגבלה
.44סעיף 8לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ("פגיעה בזכויות") קובע כי -
"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף 8לחוק היסוד שלפנינו הוא בגדר הוראה מרכזית הנוגעת למעמדו הנורמאטיבי של חוק היסוד.
אין מחלוקת כי הוראה זו הינה בעלת חשיבות מרובה בכל הנוגע למניעת ניסיון אפשרי לפגוע בזכות מוגנת, על-ידי חקיקת משנה. עד צאת חוק היסוד, בוצרו זכויות יסוד לפני פגיעה בהן בחקיקת משנה, מכוח הפסיקה בלבד. בפרשת מיטרני [7]ציינתי כי "מגמת היסוד הברורה, (ו)היא, כי ראוי ונון, מבחינת קיום הזכות לחופש העיסוק, כי רק דברו של המחוקק הראשי יוכל להגבילו" (שם, בעמ' 352). ואם בחופש העיסוק כך, על אחת כמה וכמה בכבוד האדם. אין להטיל מגבלות על זכות יסוד הנובעת מהיותנו "חברה חופשית" "אלא לפי הוראתו המפורשת של החוק" (שם, בעמ' 353). הלכה זו נשתרשה בהילכותינו המשפטיות. בא חוק היסוד ועיגן זאת בחוק "חוקתי" – חוק יסוד; "אין פוגעים" אלא בחוק.
אולם המחלוקת איננה באשר למשמעות פיסקת ההגבלה לגבי חקיקת משנה. מחלוקת אפשרית יכולה להתעורר סביב משמעות פיסקת ההגבלה לגבי חקיקה ראשית. חקיקה ראשית אשר עומדת בתנאי פיסקת ההגבלה איננה מעוררת, כמובן, קושי. הקושי ומקור המחלוקות האפשריות שאני מבקש להקדים ולהשיב עליהן – סב סביב חוק אשר איננו עומד בפיסקת ההגבלה. לשון אחר: חוק אשר איננו הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית – מה דינו? טול חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, אך מטרתו קידום תכלית לא ראויה – מה דינו? טול חוק אשר הולם את ערכיה של מדינת ישראל ותכליתו ראויה, ויחד עם זאת, איננו "יחסי", אלא פוגע בזכות המוגנת "מעל הנדרש" – מה דינו? המענה חד וחלק: פשוטו של מקרא הינו כי חוק אשר אינו עומד בתנאי פיסקת ההגבלה איננו אוצר בתוכו כוח לפגוע בזכות מוגנת. לפיכך, אין לתת לו משמעות אופרטיבית ואין להכיר בתוקפו אם הוא מתיימר לפגוע בזכות מוגנת. פרשנות זו פוסעת בדרך ה"פשט". היא לומדת מכלל "הן" (אפשרות הפגיעה אם החוק עומד בתנאי פסיקת ההגבלה) את ה"לאו" (היעדר אפשרות הפגיעה ללא עמידה בפיסקת ההגבלה). Expressio unius est exclusio alteriusהמכלול של ה"הן" מבטא את כל המקרים שבהם ניתן לפגוע בזכות המוגנת. ה"לאו" הינו כל אותם מקרים שבהם לא ניתן לפגוע בזכות המוגנת.