--- סוף עמוד 305 ---
עצם קביעת הוראתו של סעיף 8מעלה את חוק היסוד למעמד גבוה יותר, שממנו משקיפים במעמד מבקר ומסנן על יתר החקיקה הדנה בנושאים שחוק היסוד האמור דן בהם, שאינה לובשת לבוש של חוק יסוד. כלל הפרשנות האמור מעניק לחוק היסוד את נשמת אפו. בייחוד אמורים הדברים מקום בו אנו מבקשים באמצעות כלל הפרשנות האמור להגיע לתוצאה מרחיקת לכת, שעל פיה חוק "רגיל" – שנחקק לאחר כניסתו לתוקף של חוק היסוד ואינו מקיים את תנאיה של "פיסקת ההגבלה" – הוא נטול תוקף. לאור נוסחו של סעיף 8, לעניין זה אין נפקא מינה אם חוק "רגיל" זה התקבל ברוב "רגיל" או "מיוחס". כן אין נפקא מינה אם חוק רגיל זה קובע במפורש כי הוא נחקק "על אף האמור בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" או אינו קובע זאת.
חד וחלק הוא: תהא לשונו של חוק רגיל מאוחר אשר תהא, אם הוא אינו מקיים את "תנאי התוקף" ("פיסקת ההגבלה") של חוק היסוד, או אם אינו חקיקה ברמה הנורמאטיבית הראויה, קרי חוק יסוד – אין לו תוקף. קביעת מעצור נורמאטיבי כאמור לשינוי החקיקתי משקפת אימוץ של פרשנות מהותית רחבה של חקיקה חוקתית. ידועים דבריו של הנשיא אגרנט המנוח כי "כאשר הענין נוגע במסמך הקובע את מסגרת השלטון במדינה, על בית-המשפט להשקיף מתוך 'מבט רחב' (spacious view)על הסמכויות האמורות בו" (ד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה [25], בעמ' 442). טקסט חוקתי צריך להתפרש מתוך מבט רחב ומתוך מגמה לקיים את הצו החוקתי שנקבע בו. הפרשנות המופעלת כלפיו אינה צריכה להיות טכנית צרה או פורמאליסטית, אלא בעלת מבט המקיף את מלוא האופק. המבט צריך לחבוק את המהות וזו משתקפת בזכויות האדם, שהם לב לבם של העיקרים החוקתיים שלנו.
.45לפי פשוטו של מקרא, סעיף 8הנ"ל טומן בחובו משקל רב. נאמר בו כי "אין פוגעים". אנו מנסים לפרט את אופיו הנורמאטיבי של חוק היסוד. במשקולת שלנו, סעיף הוא אבן משקל כבדה כנגד היעדר הנוקשות של חוק היסוד.
הוראת שמירת הדינים
.46סעיף 10לחוק היסוד הוא ההוראה היחידה בחוק היסוד אשר נוקטת לשון "תקפו של דין". היא קובעת כי – "אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד" (ההדגשות שלי – מ' ש'). מן הלאו משתמע ההן. עולה מכאן, כי סעיף 10קובע מכללא, שיש בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שיחוקק אחרי תחילתו של חוק היסוד. משמע, חוק היסוד הוא בעל כוח לפגוע בתוקף של "דין" אשר נחקק לאחר תחילתו של חוק היסוד. עצם קיומה של הוראה זו מלמד על כך כי בכוחו של חוק היסוד להשפיע על "תקפו של דין", שהרי אלמלא עשוי או עלול היה חוק היסוד להשפיע על תוקפו של דין לא היה כלל צורך בהוראה, המשמרת תוקפם של דינים מסוימים. לשון אחר, רק כוחו של חוק היסוד – במהותו ובתוצאתו הנגזרת – הוא שחייב קביעת הוראה מסייגת לגבי חוקים קודמים, כגון זו הכלולה בסעיף 10הנ"ל.