--- סוף עמוד 306 ---
הוראתו של סעיף 10משמיעה לנו כי "דין", אשר בא לעולם לאחר תחילתו של חוק היסוד – תוקפו נתון לביקורת על-פי אמות המידה שנקבעו בחוק היסוד. אם ירצה מישהו לטעון כי מגמת השימור המונחת ביסודו של סעיף 10הינה מצומצמת יותר והוראות הסעיף מופנות רק כלפי כלל הפרשנות שלפיו "חוק מוקדם נסוג לפני חוק מאוחר", הרי יושב לו כי לא ניתן להסיק שזו התכלית של המחוקק: ראשית, אין לכך ראיות בדברי המחוקק (למשל, דברי הכנסת). שנית, קשה להניח כי זו התכלית האובייקטיבית של חוק היסוד, שהרי אם כך הדבר לכאורה אין לחוק ערך. ממה נפשך: חוק שהוחק לפני חוק היסוד שומר, לפי סעיף 10, על תוקפו על-אף כל הוראה שבחוק היסוד; חוק מאוחר לחוק היסוד גובר, לפי שיטה זו, על חוק היסוד בשל היותו מאוחר יותר; מה הוסיף אם כן חוק היסוד בחקיקתו? לטעמי, ההוראה שבסעיף 10שבה ומשמיעה לנו כי חוק היסוד הינו בעל עדיפות נורמאטיבית, מאחר שהוא יכול לפגוע בתוקפו של חוק. היא איננה מגדירה את היקף העדיפות ואת מידתה; בכך דנה הוראה אחרת של חוק היסוד. סעיף 10אינו מתווה תחומיה של אפשרות הפגיעה מכוח עדיפות זו, אך קשה לפרשן הנאמן לחלוק על כך כי היא משמיעה עדיפות נורמאטיבית.
החוק העיקרי מוגן מפני ביקורת מכוח חוק היסוד. החוק המתקן, קרי התיקון לחוק העיקרי, נושא הביקורת שלנו, חשוף לביקורת על-פי חוק היסוד; היינו, בחוק היסוד טמון הכוח לפגוע בחוק המתקן, שהוא חוק מאוחר מחוק היוד.
מתוך פיסקת שמירת הדינים עולה לקח נוסף: תחולתו של חוק היסוד היא מיידית. אין לפנינו חוק אשר כל כולו צופה פני העתיד הרחוק – היינו מועד כינוסם של חוקי היסוד לחוקה שלמה אחת. אין לפנינו רק עמוד אש פרשני. חוק היסוד הינו בעל משמעות אופרטיבית לאלתר. זהו הכלל במשפטנו: עם הפירסום ברשומות נכנס החוק לתוקף, אלא אם כן נאמר אחרת בחוק עצמו. הוראת שמירת הדינים מחזקת מסקנה ברורה ומתבקשת זו. חוק היסוד הינו בעל השלכה מיידית. הוא איננו הצהרתי גרידא.
פיסקת הכיבוד
.47סעיף 11לחוק היסוד קובע, כי "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה" (השווה סעיף 1(3) לחוק היסוד הגרמני שנוסחו הובא לעיל). חוק היסוד עצמו מכנה הוראה זו בכותרת "תחולה"; היינו הגדרת היקף תחולתו של החוק. נוהגים לכנות את האמור בסעיף זה בתואר "הוראת הכיבוד".
שלוש הן "רשויות השלטון" – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. הוראתה של הרשות המחוקקת כובלת ממילא – על דרך העיקרון – גם את הרשות המבצעת והרשות השופטת. לשם השגת תוצאה זו לא היה אפוא מעיקרו צורך