הפרשנות המוסמכת איננה טמונה בדבריהם של חברי הכנסת אלא בדברו של בית המשפט, והנשענת בראש וראשונה על הנוסח של החוק כפי שנתקבל בכנסת, עם תום הדיונים והליכי החקיקה (ד"נ 36/84 י' טייכנר נ' אייר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים ואח’, בעמ' 619).
על-כן אמרנו:
'ההכרעה הפרשנית הסופית והמכרעת לגבי חוק, כתוקפו בכל עת נתונה, היא בידי בית המשפט ...' (בג"צ 306/81 פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, 141מול אות השוליים ה)".
--- סוף עמוד 314 ---
.57ההיסטוריה החקיקתית היא חשובה. דא עקא, ש"מהדברים שנאמרו (במקרה דנן מ' ש') בכנסת קשה להסיק מסקנות לעניין הלך מחשבה, הסכמה או אחדות-דעים בסוגיית המעמד הנורמאטיבי של חוק-היסוד ..." (קרפ, במאמרה הנ"ל, בעמ'365). ברור לחלוטין כי ניסוחו של חוק היסוד הוא פרי של פשרה. אחד מאדריכלי חוק היסוד היה יושב ראש-ועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ א' לין. הוא מציין כי "החוק הזה הוכן מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית" (ד"כ השתיים-עשרה (תשנ"א) 3782). מסר הפשרה עובר כחוט השני בכל הדיונים בכנסת "היו פה וויתורים מפליגים לעומת כל חוקה המקובלת בעולם, (ו)כי רצינו להגיע לאותה הסכמה כללית שאליה הגענו" (שם, בעמ' ד"כ 3783). במהלך הקריאה הראשונה הצביעו חברי-כנסת על מעמדו של חוק היסוד כשל חוקה. ודוק: תפיסה זו נשענה על הוראת הנוקשות אשר הופיעה בהצעת החוק – ונשמטה בסופו של דבר מחוק היסוד כפי שנתקבל. אומר חבר-הכנסת או העצני – "אנחנו בעצם מתחילים מהלך של חוקה כתובה. זה לא דבר פשוט, וצריך לדעת מה אנחנו עושים פה" (שם, בעמ' 1528). שר המשפטים, דן מרידור, עמד במהלך הקריאה הראשונה על כך שהצעת חוק היסוד "קובעת הגנה מפני שרירות של חוק, שהתקבל והוא סותר ופוגע בזכויות האדם..." (שם, בעמ' 1531). עיקר הדיון היה בעת הקריאה השנייה. הזכרתי כבר כי יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט פותח את דבריו ומציין כי חוק היסוד הוכן במשך ישיבות רבות בוועדת החוקה – "ואני מדגיש הפעם: ועדת החוקה, זאת אומרת ועדת החוקה, חוק ומשפט בתוקף היוה ועדת החוקה של כנסת ישראל" (שם, בעמ' 3782). לכאורה, דברים חד-משמעיים. דא עקא, שבהמשך מצהיר יושב-ראש הוועדה כי -
"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק היסוד: החקיקה או בחוק-יסוד: זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה, ואין מוקם בית משפט שמקבל כוח לבטל חוקים" (שם, בעמ'3783).