פסקי דין

עא 6821/93 ‎ ‎בנק המזרחי המאוחד בע"מ‎ ‎נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 - חלק 61

09 נובמבר 1995
הדפסה

כל עובד מדינה העושה פעולה במסגרת תפקידו, קיימות לגביו ההנחה והחזקה שפעל בתום-לב ושפעל במילוי תפקידו כדין, עד שלא הוכח היפוכו של דבר זה. כלל ידוע

זה,"OMNIA PRAESUMUNTOR RITE ESSE ACTA" , חל על כל פעולה רשמית. גם שוטר העוצר אדם, ההנחה היא שפעל כדין, עד שלא יוכח אחרת. והנה, דווקא כאשר בגוף המחוקק, בחברי הכנסת, היינו בנבחרי העם המדובר, ננהג על-פי הנחה הפוכה? כאשר נבחרי העם, אחרי דיון בוועדות ובמליאת הכנסת, מקבלים חוק, האם אינה קיימת הנחה שחוק זה נועד לתכלית ראויה ושהחוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל? והאם קיימת הצדקה כלשהי להנחה הפוכה? הלוא זוהי למעשה המשמעות של הטלת נטל ההוכחה על הטוען לקיום הדרישות שבסעיף 8. אם נקבע כך, משמע כאילו אנו אומרים למחוקקים: "מאחר שיש בחוק שלכם משום פגיעה בחירות האדם או בקניין, הרי ההנחה היא שפעלתם בדרך אשר אינה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, או עשיתם מעשה שלא נועד לתכלית ראויה, אלא אם כן תוכיחו לנו היפוכו של דבר".

לדעתי אין להשלים עם מסקנה כזו, ויש להטיל את נטל ההוכחה לגבי כל השלבים על מי שטוען כי חוק הינו בטל בשל היותו נוגד את חוק היסוד. לשון אחר: על הטוען לבטלות החוק לשכנע את בית המשפט הן לעניין עובדת הפגיעה שיש בחוק בזכות יסוד, והן באשר לאי-עמידת החוק בדרישותיה של פיסקת ההגבלה, סעיף 8 לחוק היסוד (וראה, באותו כיוון, גם דבריו של חברי הנכבד, השופט גולדברג, בפיסקה 8 של חוות-דעתו).

אוסיף עוד, כי אין גם לשכוח כי המחוקק - היינו חברי הכנסת, נבחרי העם - אינו מיוצג ככלל בפני בית המשפט כצד. נאמר, כי נציג המדינה, היינו בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, בדרך כלל ייצג את עמדת המחוקק. אך זה לא בהכרח כך.

ייתכנו מקרים שבהם מתקבל חוק שהממשלה או היועץ המשפטי לממשלה אינם תומכים בו.

גם מהיבט זה יש להסיק, כי אין על בית המשפט לבטל חוק בשל העילה הנדונה, אלא אם כן ישוכנע באמצעות הראיות והטיעונים המובאים לפניו, כי החוק הפוגע בזכות היסוד אכן אינו עומד בדרישותיו של סעיף 8 לחוק היסוד.

 

--- סוף עמוד  586 ---

  1. בהנמקה לעיל הזכרתי את שתי הדרישות הראשונות שבסעיף 8 לחוק היסוד, היינו הדרישה שהחוק חייב להיות "הולם את ערכיה של מדינת ישראל", ושהחוק "נועד לתכלית ראויה". אך גישתי זהה גם לעניין הדרישה השלישית שבסעיף 8, היינו שהפגיעה בזכות היסוד צריכה להיות "במידה שאינה עולה על הנדרש". גם בנקודה זו החזקה צריכה, לדעתי, להיות בכיוון הלגיטימיות של החוק, אלא אם כן יוכח בבירור היפוכו של דבר. אם נטיל על המחוקק, או על מי שמנסה להכשיר את החוק, את הנטל להראות שאינה קיימת כל אלטרנטיבה לחוק שנתקבל בכנסת, אשר יש בה משום פגיעה פחותה בזכות היסוד, הרי עלולים אנו להגיע למצבים שהדעת אינה סובלתם.

נחזור פעם נוספת לדיני העונשין. יש הסוברים, שעונשי מאסר אינם מרתיעים ואינם מועילים, וכי יש לבחור בסנקציות אחרות, אשר אינן פוגעות באותה מידה בחירות האדם. ויש הסוברים, כי עונשי מאסר לתקופות קצרות יותר משיגים אותה מטרה עונשית, ואולי אף בצורה טובה יותר. ויש הסוברים, כי באשר לעבירות ספציפיות, כגון עבירות סמים או עבירות מין, הדגש צריך להיות על טיפול רפואי, ולא על הענשה. ייתכן שאף השופט, אשר לפניו מתנהל הדיון, דוגל בדעות כאלה. כמו כן קיימת בנושאים אלה ספרות מקצועית ענפה. הוא הדין בחוקים פיסקאליים או בחוקים במישור המסחרי, כגון החוק המתקן שבו עסקינן. אין ספק כי ניתן להציע חוקים אלטרנטיביים, הנראים בעיני המציע עדיפים, יעילים וצודקים יותר, והפוגעים במידה קטנה יותר בזכות הקניין של המבקש את ביטול החוק.

נתאר לעצמנו לאן נגיע אם אכן יצטרך בית המשפט להיכנס לפניי ולפנים בטיעונים כאלה, ואם החובה תהיה על הטוען לכשרות החוק להוכיח כי אינה קיימת חלופה הפוגעת פחות בזכות הנדונה.

סיכומו של דבר: אף לעניין דרישה זו נטל הראיה חייב להיות על הטוען לפסלות החוק. אין גם לקבל פרשנות מרחיבה מדיי לדרישה עצמה. רק אם על סמך הראיות והטיעונים המוגשים לפניו נראה לבית המשפט בעליל, כי החוק פוגע בזכות היסוד של המבקש את ביטולו בצורה דיספרופורציונאלית להשגת המטרה הרצויה, וכי מתבקש ממש פתרון חלופי, אשר פגיעתו בזכות היסוד הינה פחותה במידה משמעותית, רשאי בית המשפט להכריע בכיוון ביטול החוק מהטעם האמור.

  1. עולה מכל האמור לעיל, כי רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ימצא בית המשפט הצדקה לפסול ולבטל חוק מהטעם שהוא נוגד את חוקי היסוד זכויות האדם האמורים משנת 1992.
  2. אם ניישם עתה כללים אלה למקרים דנן, הרי מתבקשת המסקנה, כי אין מקום לביטולו של החוק המתקן נושא ערעורים אלה. כפי שקבע חברי הנכבד, הנשיא שמגר, הרי תכלית של החוק המתקן, כמו תכליתו של החוק העיקרי, הינה ניסיון לפתור את המשבר במיגזר החקלאי המושבי. תכלית זו היא ראויה, והחוק הולם את ערכיה של

 

--- סוף עמוד  587 ---

מדינת ישראל. כמו כן אין קביעות החוק המתקן לוקות בדיספרופורציה בין המטרה שבדעת המחוקק להשיגה ובין הפגיעה האפשרית בזכויות הקנייניות של נושי המושבים.

זאת בעיקר בהתחשב באלטרנטיבות שהיו קיימות בפני אותם נושים על-פי דיני ההוצאה לפועל ופשיטת הרגל הקיימים.

הייתי כנראה מגיע למסקנה זו אף לו סברתי כי נטל ההוכחה בדבר התאמת החוק לדרישות פיסקת ההגבלה רובץ על הטוען לכשרות החוק. קל וחומר שזוהי דעתי כאשר סבור אני, כמוסבר לעיל, כי נטל ההוכחה בנדון מוטל על שכמו של המבקש להביא לביטול החוק.

  1. ברצוני עוד לציין, כי דברי הסיכום המצויים בפיסקה 108 לחוות-דעתו של חברי הנכבד, הנשיא ברק, מקובלים עליי. זאת תוך הפניה לאמור בפיסקאות 3 ו-4 לעיל, שבהן הבהרתי מדוע איני נוקט עמדה בשאלה אם בחוקקה חוק חוקתי משתמשת הכנסת בסמכות אינהרנטית או בסמכות מכוננת. דבריו של חברי בדברי הסיכום הנ"ל תואמים למעשה את האמור בחוות-דעתי ואף אינם עומדים בסתירה לעמדתי לעניין נטל ההוכחה בסוגיה הנדונה, שאותה פירטתי בפיסקאות 11-14 לעיל.
  2. על סמך כל האמור לעיל הגעתי אל התוצאה שצוינה על-ידיי בתחילת חוות-דעתי.

השופט צ' א' טל: מחלוקת נטושה בין הנשיא שמגר לבין הנשיא ברק ובין שניהם לשופט חשין, בשאלות עקרוניות של סמכויות הרשות המחוקקת ומעמדה. למחלוקת זו חשיבות רבה מבחינת המשפט הקונסטיטוציוני.

עם זאת, אינני סבור שההכרעה בכל השאלות הללו דרושה לצורך העניין שלפנינו.

לפיכך אמנע עצמי מלהכניס ראשי בין הרים גבוהים ואניח שאלות אלה לעת חפץ.

בשעתו הצטרפתי לחוות-דעתו של חברי, השופט ד' לוין (אם כי לא לתוצאות), בבג"צ 726/94, 878 [37], לעניין מעמדם העליון במידרג הנורמאטיבי של חוקי היסוד, שלאורם נבחנת החקיקה הרגילה של הכנסת - ודייני בכך.

חבריי נחלקו בשאלה על מי הראיה שהפגיעה בזכות מוגנת בחוק יסוד לא עלתה על הנדרש. בעניין זה נראית לי גישתו של חברי, השופט מצא.

אני מצטרף לתוצאה שיש לדחות את הערעור בע"א 6821/93 ולקבל את הערעורים ברע"א 1908/94 וברע"א 3363/94 ולהחזיר את ענייניהם לבית המשפט קמא להמשך הדיון בהם.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא שמגר.

ניתן היום, ט"ז בחשוון תשנ"ו (9.11.95).

עמוד הקודם1...6061