530. הרחבה נוספת, מעבר לצפיות של המזיק, ומעבר לכללי הסיבתיות המקובלים, של הפיצויים העונשיים המוטלים על המזיק, יפרו את האיזון הראוי, יטו את הכף לעבר מדד "חומרת הפגיעה", ויתרחקו מהמדד של "זדונו של המזיק".
531. אני ער לכך, כי פרופ' ישראל גלעד הסביר כי ניתן לסטות מכללי הסיבתיות ביחס לפיצויים עונשיים (ראה פסקה 229 לעיל ודבריי בעקבותיו, בפסקה 230). אולם, מבחינה זו נראה לי כי די בהרחבה של קרובי המשפחה המצומצמת ביותר, שהם הורים וילדים, ואין לעבור לאחים, גיסים ובת זוג של הורה, שאינה אימו של הנרצח.
532. דרך נוספת להתבונן בסוגיית הסיבתיות, גם כאשר מדובר בפיצוי עונשי, היא ב"סינון" זה שנעשה בפרשת אלסוחה, אשר כולל ארבעה תנאים, אשר אפרטם, עתה, הגם שאני מקדים לומר, כי לא כולם מתאימים לענייננו, מחמת הרציונלים השונים שמאחורי פיצויים נזיקיים והפיצויים העונשיים.
533. התנאי הראשון, הוא כי מדובר בקרובים מדרגה ראשונה, אחד משבעת הקרובים על פי היהדות, כלומר: בן או בת זוג; הורה; אח; אחות; בן; בת. אציין בהקשר זה כי בפסק דיני בפרשת פרלמן כתבתי, כי משיקולי מדיניות אינני רואה לנכון לכלול גם אחים בין הזכאים לפיצויים, בגין נזקים נפשיים שנגרמו להם עקב מות אחיהם, משום שהרחבה של אותה קבוצה של מקרי ביניים חמורים, החורגים מהלכת אלסוחה, גם אל אחיהם
--- סוף עמוד 141 ---
של נפגעים, עלולה להטיל נטל כבד מדי על מערכת המשפט, בגין פגיעות של אחיהם של מגוון קורבנות לרשלנות, מכל סוג שהוא.
534. כלל זה נכון לכלל המתדיינים שבפניי. מקובלת עליי, בעניין זה, טענת הנתבעת, כי אין חשיבות לכך שהיא איננה מהווה חלק מן הקהילה החברתית מושא פסק דין זה, וניתן היה אולי להחריג את המקרה מכלל הפסיקה הישראלית (כך בסעיף 87 לסיכומיה); משעה שבאו שני הצדדים בפניי – כשופט בבית משפט בישראל – דין אחד יחול על אזרח ישראל, כנתבע, ועל הרש"פ, כנתבעת.
535. התנאי השני הוא כי קרובים אלו יתרשמו התרשמות ישירה מן האירוע. המבחן לקביעת אותה התרשמות ישירה, נקבע בפרשת אלסוחה כמבחן הצפיות, דהיינו: האם יכול היה המזיק לצפות את הנזק לאותו ניזוק משני. זו היא לשונו של הנשיא, כב' השופט מאיר שמגר, בפסקה 20 לפסק הדין:
"ברור ומובן לכאורה, כי ככל שהתובע קרוב לאירוע המזיק וחווה את החוויה הטראומטית בחושיו, הנזק הנפשי אשר נגרם לו צפוי יותר כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין. כאשר ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם והמידע מתקבל מכלי שני, מותר להניח באופן סביר, כי עוצמת האירועים הקשים מתקהה ומתרככת, ובנסיבות אלה צפיות נזק נפשי ממשי הולכת ופוחתת. כך – דרך כלל, אולם לא תמיד. איני סבור, כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפיו תישלל על הסף זכותו לפיצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על-כן, בתנאי ההתרשמות הישירה אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין. ראינו, כי רבות הדוגמאות לנסיבות אשר הדמיון יכול להעלות, בהן עמידה על דרישת החוויה החושית הישירה מן האירוע המזיק עלולה להביא לתוצאות שאינן צודקות. משום כך ראוי, לטעמי, לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון ככל מקרה ומקרה, אם נזקו של התובע – אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני – היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע. במסגרת זו תינתן הדעת, כאמור, לדרך קבלת המידע. כשלעצמי, לא הייתי שולל, במקרה ראוי, מתן פיצוי בגין התוצאה הנזקית שנגרמה, למשל, על-ידי האזנה לדיווח מילולי, הכול כמבואר לעיל. אגב, ראייתו של קרות האסון בעת צפייה מקרית בטלוויזיה