--- סוף עמוד 27 ---
הוא מתאר את מצבו במשפחה בעקבות אירוע הרצח (סעיף 5 לתצהיר): "אני חושב שמגיל 14 ההורים שלי כבר הפסיקו לגדל אותי, כי הם היו עסוקים באבל שלהם ואני לא יכולתי לבקש מהם עזרה כי ידעתי מה המצב שלהם".
78. בדיון בבית המשפט, ביום 29.6.15, ביקש אוריאל בן שלום הידוע בכינוי "איתי בן שלום" לדבר, והסביר זאת שבא עם מטען רגשי מאוד מאוד כבד, וציין כי הם באו לבית המשפט הרבה הרבה פעמים "וכל יום כזה מוריד ממנו עוד שנה מן החיים" (עמ' 610, שורות 7-6).
79. עיקר דבריו של העד אוריאל, אחיו של יניב בן שלום ז"ל, היו מונולוג ארוך (עמ' 611-610):
"ילד בן 14 וחצי אני הייתי ברצח, וילד בן 14 וחצי צריך לצאת, לחוות, לחייך, לצחוק, ליהנות, להרגיש שמגוננים עליו, ששומרים עליו, ש... לטפח חלומות, לטפח תקוות. וב-ז' באלול תשס"א, אני מגיע הבית, מודיעים לי שאחי נרצח, לא ההורים שלי, חברים של ההורים, ודוד, והדבר היחידי שנצרב לי באותו יום, זה מה עובר על אחי הגדול, באותו רגע באוטו, שיורים בו. מה עובר על גיסתי באותו רגע שהיא צריכה לשכב על שתי הבנות שלה, להגן עליהם, איזה חוסר אונים משווע, זה משהו שצרוב, צרוב לי בזיכרון, יום יום, שנה שנה. כסף באמת שלא מעניין אותי, כמו שציון אמר. מתסכל אותי לפתוח כל יום חדשות ולראות שהרשות הפלשתינאית תומכת ומעודדת לעשות עוד דברים כאלה, לגרום לעוד ילדים בני גילי, יותר קטנים ממני, לחוות את הדבר הזה, את הידיעה שאתה מת בלי יכולת להגן על עצמך, ועוד יותר גרוע, בלי יכולת להגן על שתי הבנות שלך, חצי שנה ושנה וחצי. זה מצב משפחתי שמאותו יום, אני בן 14 וחצי, אני צריך להיות בן 20, אני צריך לעזור לגדל את ההורים שלי, כי הם לא מסוגלים לטפל בעצמם. ילד בן 14 וחצי, אני שוכב ליד אחייניות שלי, מחוץ ללול, באמצע הלילה. הפחד שלא יבוא מחבל דרך הגדר. גם אם יש גדר וגם אם יש שמירה, זה היה טראומה של שנה שלימה, שהיינו גרים אצלם בבית, ואני כל לילה זוכר את עצמי בחוסר אונים, שאם קופץ מישהו דרך הגדר, מה אני עושה? אם אח שלי שהיה לוחם בגולני, לא הצליח לעשות, מה אני יכול לעשות?! יש לי כל כך הרבה להגיד, והתצהיר של חצי דף לא יכול ככה ל... ל... את ההרגשה שיש. ואני רוצה שכן תבינו, שכן תדעו, שמה שאתם עושים הוא
--- סוף עמוד 28 ---
לא... הוא לא נתפס, יש ארגון, נקרא one family, 3500 אחים, הורים, ילדים שעברו את אותו טראומה כמו שלי. התיקים האלה, אתה אחר כך הולך לטפל בהם. וכל אחד ואחד מהם יגיד לכם את זה. זה כאילו לקחו סכין, החדירו ללב ומסובבים אותה, כל יום, בחדשות, כל יום בבית משפט המחוזי בירושלים, כאילו מסובבים את הסכין עוד טיפה ועוד טיפה, אני פחדתי שאם אבא שלי יבוא לפה היום, אנחנו נצא מפה ישר ל... זה... ישר לבית חולים. תודה לאל שהוא לא בא לראות את זה. הוא סובל את זה יום יום בבית. מספיק שאפרת או שחר יגידו משפט אחד קטן, שאחי אמר או גיסתי אמרה, וזה קורע את כולנו. אין לי עוד מה להגיד".