וכך מסתיים תצהירו של תובע 15, עצמון משה, בסעיף 9:
"חשוב לי להדגיש כי אני ואשתי אודליה, אנחנו ההורים המאמצים של אפרת ושחר, והתביעה הוגשה גם בשמם ולמענם. הן עדיין קטינות, ולא הכל הן יודעות או מבינות. אבל המחשבה לפיה האיש שרצח את הוריהם יעמוד לדין, ויעיז לומר בבית משפט שהוא לא מתחרט, בוודאי תדיר שינה מעיניהם. אני מבקש מבית המשפט שיעביר מסר ברור לרוצחים ולבנות, לפיו דם הוריהם אינו הפקר ואינו זול".
ז.11.2 תצהיר זהבה גולדה סווירי (התובעת 16)
89. התצהיר האחרון מטעם התובעים שהוגש בתיק זה, הוא תצהירה של זהבה גולדה סווירי (התובעת 16), אשתו הנוכחית של ציון סווירי (תובע 6), אביהם של המנוחים דורון סווירי ז"ל ושרון בן שלום ז"ל (שעיזבונותיהם הם התובעים 1 ו-5).
היא מתארת את אותו מוצאי שבת, שבו הראו בטלוויזיה במבזק החדשות, פיגוע בכביש 443. הם זיהו את הרכב שלהם כרכב שנפגע בפיגוע, ונסעו – היא ובעלה (תובע 6) – לבית החולים תל השומר. שם הם ראו את אפרת ושחר בידי האחיות. נמסר להם שיש שני הרוגים, והם הבינו ששרון נרצחה, ודורון הורד מהאמבולנס במצב אנוש. הם ציפו לנס אך במועד הלוויה של שרון ז"ל, דורון הלך גם הוא לבית עולמו (סעיף 1 לתצהיר).
היא מתארת בסעיף 3 לתצהירה את השינוי בחייהם, בעקבות האסון:
"בלילות ובימים שמרתי על ציון, פחדתי שמא יעשה לעצמו דבר מה בלתי הפיך. לילות רבים לא ישנו, לא יכולתי לחיות עם האסון הקשה שנחת עלינו. ציון היה בוכה בלילות, בימים, כל ביקור בבית העלמין היה קשה וטעון".
--- סוף עמוד 33 ---
היא מספרת שהשתתפה עם בעלה בקבוצות תמיכה להורים שכולים של משרד הביטחון, וכי המפגשים היו מאוד טעונים וקשים. כמו כן, סיפרה בתצהירה על הביקורים הקבועים בבתי העלמין בסגולה ובהר הרצל, והאזכרות הקשות (סעיפים 5 ו-6).
חייהם השתנו. בעוד שבעבר לפני האסון נהגו לערוך סעודות שבת וחג, כאשר כל הילדים סביב השולחן, מאז – אין הם מסוגלים לראות כסאות ריקים (סעיף 7 רישא).
היא מספרת כי בעלה ציון הפסיק לעבוד, עקב מצבו הנפשי. כדי לתמוך בבעלה, ולשמור עליו מפני מעשה אובדני, היא הפסיקה את עבודתה, ומאז אינה עובדת (סעיף 7 סיפא).
התיאור הרגשי של מצבם האנושי של המצהירה (תובעת 16) ובעלה (תובע 6), תואר כך בסעיף 8 לתצהירה:
"שמחת החיים שלנו אבדה. אנו מנסים יום יום להמשיך בחיים למען הילדים והנכדים, הדבר קשה מאוד. כל שמחה וכל אירוע משפחתי מלווה בהרבה כאב על האובדן. אנו משתדלים להמשיך לחיות. אנו ממשיכים לחיות עם מסכה, כלפי חוץ אנחנו חיים חיים רגילים, אבל בפנים הלב בוכה. לא ניתן לתאר מה שעובר אלינו בימים ובלילות, והשעות שאנו לבדנו...".