--- סוף עמוד 31 ---
התובעת 13, בת אל בן שלום, מספרת כי באותה תקופה הייתה בבית ספר יסודי, ועלתה לכיתה ו. מאותו יום היא הפסיקה ללמוד, לא התחברה ללימודים ועשתה מה שרצתה. היא הסבירה זאת בכך שלא היה מי שישמור עליה ויגיד לה וינחה אותה, מכיוון שהוריה היו עסוקים באבל ובצער (סעיף 5 לתצהיר).
היא מספרת בתצהירה, על יניב ז"ל, אחיה הבכור, כי היא חושבת עליו המון, מה הוא היה יכול לתרום בבית, ואם לא היה נרצח – המצב היה שונה לגמרי.
בתצהירה היא כותבת, שלא רק הוריה עברו תקופה קשה והכאב רק גדל, אלא גם היא עצמה עברה ועדיין עוברת תקופה קשה. לדבריה, בעת הפיגוע היא הייתה צעירה וקטנה, והושפעה מכך מאוד. היא הרגישה שנפלה בין הכיסאות, ובמשך שנים אף אחד לא שם אליה לב. היא עצמה לא הייתה במצב של לבוא לבקש עזרה, כי מי היא לעומת אחיה הבכור שנרצח, וכי הוריה היו במצב בו היו זקוקים לעזרה, יותר ממנה (סעיף 6 לתצהיר).
בהמשך – בדומה לתצהירים האחרים – היא מסבירה את הצורך במתן פיצוי עונשי, כדי להבהיר שאין תהילה ברצח אחיה ואין רווח ברצח הזה (סעיף 9 לתצהיר).
ז.10.2 תצהיר עצמון משה (תובע 15)
88. משה עצמון (התובע 15), בעלה של אודליה (התובעת 14), שאימץ יחד עם אשתו את שתי היתומות אפרת ושחר (תובעות 3 ו-4), סיפר כי נודע לו על הרצח מאשתו אודליה, שלה נודע הדבר מאימה אסתר בן שלום (תובעת 10), ששמעה על הרצח מאלון סווירי (אחיהם של שרון ודורון ז"ל), שהיה בן 14. בתצהיר כותב משה עצמון: "שמועות רעות מתגלגלות מהר" (סעיף 2 לתצהיר).
הוא מספר שנסע למחסום, וחיילים סיפרו לו על הפיגוע, וצוות מטה בנימין הודיע להם את הבשורה (סעיף 3 לתצהיר). אז נסעו לבית החולים הוא ואשתו. העובדת הסוציאלית נתנה להם את ההשגחה על הבנות, שחר ואפרת. לאחר ה"שבעה" הבנות הגיעו אליהם הביתה, ומאז הוא ואשתו מגדלים אותן, כהורים מאמצים, כאילו הן בנותיהם לכל דבר (סעיף 4 לתצהיר).
משה עצמון מתאר את התקופה הראשונה לאחר הגעת הבנות הביתה כתקופה קשה במיוחד, שבה הם היו צריכים לתמוך גם בהורים וגם בבנות. הוא מספר כי אפרת הייתה מתעוררת בלילה וצורחת, כי היא ממש נפגעה בפיגוע, וידעה להגיד חודשיים אחרי זה
--- סוף עמוד 32 ---
שהיה בום בום ולאמא יש פצע ביד. בלילה הייתה אפרת בוכה המון. הוא כותב בתצהיר: "אני הייתי צמוד לשחר ואני הראשון שהיא קראה לו אבא" (סעיף 5 סיפא לתצהיר).
גם כאן מופיעה בחלק האחרון של התצהיר בקשה לפסיקת פיצוי עונשי, כדי להבהיר שאין תהילה ברצח, ואין רווח ברצח, וכי הפיצוי העונשי יהווה גם מסר לרוצחים, שאמרו לאחר הכרעת הדין, כי הם לא מתחרטים.