85. המצהיר מספר כי היה בשבת אצל בן דודו, וראה בטלוויזיה הודעה על פיגוע, אשר בו נרצחו בני הזוג. גם כאשר היה צילום של הרכב בטלוויזיה הוא לא קישר זאת בכך שמדובר בבנו, עד שחזר הביתה בסביבות חצות של מוצאי שבת. כאשר ראה את אשתו אסתר מתלבשת, היא סיפרה לו שאלון – אחיה של שרון – התקשר וסיפר שהיה פיגוע, ולא ברור מה המצב שלהם (סעיף 2 לתצהיר). בן הדוד לקח את המצהיר ואשתו לבית החולים תל השומר, ואז הבינו מה שקרה. הם ראו את הנכדות – שחר ואפרת –
--- סוף עמוד 30 ---
מאושפזות, עקב פציעתם מרסיסים. לאחר ה"שבעה", הבנות הגיעו אליו הביתה, ומיד לאחר מכן בתו ובעלה עצמון גידלו, ומאז הם ממשיכים לגדל את הילדות, כאילו היו בנותיהם לכל דבר (סעיף 4 לתצהיר).
המצהיר כותב, כי התקופה הראשונה שלאחר הרצח הייתה קשה מאוד. אך גם כיום, למרות הזמן שעבר, כלשונו, "הכאב לא מרפה אלא אפילו גובר. איני יכול להכביר במילים אודות תחושותיי וכאבי, שכן אפילו לי קשה לתאר אותם. הדבר פשוט מכאיב מידי" (סעיף 5 סיפא לתצהיר).
86. בנוסף לבקשת הפיצוי העונשי, בנוסח דומה של המצהירים האחרים, הוסיף המצהיר, רחמים בן שלום (תובע 11), סעיף 11 לתצהירו, את הדברים הבאים:
"אני מקווה שהרוצח הנאלח אחמד טאלב מוצטפא ברגותי, שאמר לאחר הכרעת דינו ברצח בני משפחתי כי: 'אני לא מתחרט', יקבל יחד עם מסייעיו ומעודדיו מסר שיפוטי, שיגרום לו ולשכמותו להתחרט, הן בראי העבר והן בראי העתיד".
ז.9.2 תצהיר בת-אל בן שלום (תובעת 13)
87. תצהיר נוסף מטעם התובעים לעניין הפיצויים העונשיים הוא תצהירה של בת אל בן שלום, אחותו הקטנה של יניב בן שלום ז"ל (התובעת 13).
התובעת 13 מספרת שנודע לה על הרצח מאימה אסתר בן שלום (תובעת 10), ששמעה על הרצח מאלון סווירי (תובע 9). תובעת 13 כותבת בתצהירה, כי ישנה בעת שהגיעה הידיעה, אבל מהטלפונים ומהרעש היא התעוררה. היא זוכרת את הכל. היא מספרת שאמא שלה ביקשה מאודליה לבדוק מה קרה, והאמא נסעה למחסום, ושם הילדים סיפרו לה שהיה פיגוע (סעיפים 2 ו-3 לתצהיר).
בהמשך התצהיר, מספרת בת אל בן שלום (תובעת 13) כי נשארה עם אחיה איתי (תובע 12), כי הדוד שלה לקח את ההורים שלה לבית החולים תל השומר. לאחר מכן, הגיעו זוג חברים של ההורים, כדי לשמור עליהם, דהיינו: על בת אל ועל איתי, כי מחוץ לבית הייתה התקהלות של אנשים, והם לא רצו שבת אל ואיתי יידעו על הרצח ממישהו אחר (סעיף 4 לתצהיר).