166. לגבי התובעים משה עצמון וזהבה מגדל – טוענת הנתבעת כי אלו כלל לא עומדים בתנאי הראשון של הלכת אלסוחה; ובוודאי שביתר התנאים – הם אינם עומדים. כמו כן, לא נטען ולא הוכח כי לתובעים היה קשר מיוחד עם הנרצחים, באופן שיש בו כדי להתגבר על התנאים הקבועים בהלכת אלסוחה. הדבר אמור בפרט לגבי התובעת זהבה מגדל, אשר במועד האירוע אף לא הייתה נשואה למר ציון סוורי.
167. ביחס לבקשת הפיצוי העונשי, העלתה הנתבעת את הטענות הבאות: לצורך ניתוח משפטי של סוגיית הפיצויים העונשיים ואופן הטלתם יש להפריד ולהבחין היטב בין המעוולים השונים שנקבעו, וחלקם באירוע. אין מקום לשים את הנתבעים כולם באותה קטגוריה, לייחס להם את אותם המעשים, כפי שעושים התובעים. חלקה של הנתבעת אינו שווה ערך לחלקם של הנתבעים האחרים, ולכן, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, אין לחייבה בפיצויים עונשיים.
168. בהחלטת בית המשפט בעניין האחריות נקבע, כי הרשות הפלסטינית העבירה נשק וכספים לארגוני טרור, תוך שהיא מודעת לשימוש שאמור לעשות באותם אמצעי לחימה ובאותם הכספים, וגם הפיגוע הנדון התבצע באמצעות כלי נשק שהגיעו מהרשות, וכי בהעברת הכספים ואמצעי הלחימה היה משום עצימת עיניים.
--- סוף עמוד 55 ---
על רקע נתונים אלה, טענת הנתבעת היא זו: לא נקבע כי הנתבעת ידעה על הכוונה לבצע את הפיגוע נשוא התביעה או כי היא שלחה את מבצעיו לבצע אותו.
בנוסף, נקבע במפורש כי לא הוכח שהמפגעים עצמם היו אורגנים של הרשות או חלק בלתי נפרד ממנה.
169. הקביעות המשפטיות שנקבעו ביחס לאחריות הנתבעת היו אלה:
א. עוולה של הפרת חובה חקוקה, ביחס לסעיף 4 לפקודה למניעת טרור (כך בפסקאות 325-326 להחלטה). טענת הנתבעת בהקשר זה היא, כי ההחלטה נעדרת קביעה ברורה ביחס לקשר הסיבתי שבין הפרת חובה זו לבין הפיגוע הספציפי.
ב. אחריות שילוחית, לפי סעיף 14 לפקודת הנזיקין, בגין מעשיו של מרואן ברגותי (כך בפיסקה 366 להחלטה). טענת הנתבעת, בהקשר זה, היא, כי אין בהחלטה קביעה מפורשת המטילה אחריות על הנתבע 10, ולכן, גם הקביעה שהרשות הפלסטינית חבה באחריות שילוחית בגינו, אין לה על מה שתסמוך.
ג. אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין – שיתוף, שידול, אשרור בדיעבד, ביחס לאשרור המעשה על ידי מרואן ברגותי (פסקאות 381 ו-428 להחלטה).
ד. עוולת הרשלנות – התרשלות בשמירה על האמצעים המסוכנים שהיו ברשותה (פסקאות 412, 429 ו-446 להחלטה).
170. לטענת ב"כ הנתבעת, לא הוכח כי הנתבעים 3-8 (הם המפגעים עצמם) פעלו מטעמה של הרשות הפלסטינית. נקבע, כי לא הוכח כי הרשות הפלסטינית הייתה היוזמת של הפיגוע הספציפי או כי המחבלים היו חלק בלתי נפרד מן הרשות. על כן, נקבע כי לא הוכחה עוולת התקיפה, כעוולה ישירה, כלפי הרש"פ (כך בפסקאות 414-415 להחלטה).