329. אני סבור, כפי שכתבתי למעלה, כי לשם ייחוס זדון למעוול המשני, יש לבחון את היסוד הנפשי של מי מטעם הרש"פ אשר סייע למפגעים עובר לביצוע הפיגוע, ולא את אשר היה בליבו לאחר שכבר התבצע אותו פיגוע. והיסוד הנפשי שבלב הנתבעת לא התגלה בהסתמך רק על חלופת האשרור, הקבועה בסעיף 12 או 14 לפקודה.
330. מסקנתי הסופית היא כי לא ניתן להטיל על הרש"פ פיצויים עונשיים בגין חבותה מכל סעיפים 12 או 14 לפקודת הנזיקין.
טו.3 האחריות הישירה של הרש"פ
בחינת אלמנט הזדון בעוולות האחריות הישירה (סעיף 35 לפקודת הנזיקין והפרת חובה חקוקה של סעיף 4 לפקודת מניעת טרור)
331. בהחלטת החבות, מיום 22.9.14, הכרעתי כי הנתבעת התרשלה בשמירה על החפצים המסוכנים שהיו ברשותה, בין אם מדובר היה בכלי נשק ממש ובין אם מדובר היה בכספים אשר היה עליה לדעת שישמשו לפעילות טרור. בכך עוולה הנתבעת כלפי התובעים בעוולה הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.
332. כך קבעתי בעניין העברת אמצעי הלחימה והכספים אל ארגוני הטרור (פיסקה 231ב להחלטת החבות):
--- סוף עמוד 96 ---
"אחתום פרק זה, בקביעות השיפוטיות הבאות, המתבססות הן על כך שאין מחלוקת ממשית בנוגע לשאלת עצם העברתם של כספים לארגוני הטרור, הן על הראיות הרבות התומכות בקביעות להלן, והן על הפרזומציה המשפטית המעמידה ראיה חסרה לחובת בעת הדין אשר החסירה:
א. אמצעי לחימה וכספים לרכישתם עשו דרכם מהרשות הפלסטינית אל אנשי הקשר ואל מפקדי חוליות הטרור.
ב. הרשות ידעה והכירה את מטרת הכספים המבוקשים על ידי החוליות. לפחות לאחר מספר מקרים ראשוניים, בהם הועברו על ידי הרשות, כספים ל'מטרות צדקה' בלבד, היה על הרשות להבחין כי הפעילים אותם הם ממנים, מבצעים פיגועי חבלה הגובים חיי אדם. בנקודה זו היה על הרשות להפסיק את מימון המפגעים, והיא לא עשתה כן.
די בכך כדי לקבוע ממצא עובדתי כי הרשות אכן העבירה נשק וכספים לארגוני טרור, תוך שהיא מודעת לשימוש שאמור להיעשות באותם אמצעי לחימה ובאותם הכספים".
333. בזו הלשון כתבתי לעניין חובתה של הרש"פ לשמור על החפצים המסוכנים (קרי: הנשק והתחמושת) שהיו ברשותה (פיסקה 403 להחלטת החבות):
"משמעות הדברים היא כי על הרשות הפלסטינאית קיימת חובה לנקוט אמצעי זהירות בנכסים המצויים בשליטתה, בין אם מדובר בכספים המועברים לגורמי טרור וקל וחומר אם מדובר באמצעי לחימה המועברים לאותו הגורם, אם היה עליה לצפות שבסופו של דבר, ייגרם נזק באמצעות אותם נכסים".