אשר על כן, אני קובע כי התקיימה במקרה הנדון חובת הזהירות הקונקרטית בין הרשות ובין הנתבעים. חובת זהירות קונקרטית זו לובשת אופי של מאמץ למניעת הנזק שבכוונתו של הגורם השלישי, העברייני, לגרום.
אוכל לקבוע, כי הרשות הפרה את חובת הזהירות שהוטלה עליה כאשר נמנעה מלשמור על האמצעים המסוכנים שהיו ברשותה, בין אם מדובר בכספים שעברו למימון טרור, ואם מדובר באמצעי לחימה שעברו לשימושם של גורמי טרור".
337. ההכרעה העובדתית בהחלטת החבות הנ"ל, מיום 22.9.14, הייתה כי הרש"פ איפשרה את ביצוע פיגועי הטרור באמצעות כספים וכלי נשק, שהיא נתנה – מרצונה החופשי – למבצעי הפיגועים. עוד נקבע, כי היות והייתה לרשות מודעות לגבי אופי השימוש אשר ייעשה בכספים ובאמצעי הלחימה שהיא מעבירה, באופן אקטיבי, לחוליות הטרור, באמצעות מי מאנשיה, לא ניתן לקבל כי האפשרות שיתבצעו פיגועי טרור כנגד אזרחים ישראלי – באמצעות כלי הנשק והכספים שהעבירה הרשות – הינה אפשרות בלתי צפויה, או כי לא הייתה צפויה בזמן אמת על ידי הרשות הפלסטינאית.
338. ההכרעה המשפטית באותה החלטת החבות, הייתה כי במעשים אלו קיימה הרש"פ את דרישות עוולת הרשלנות, הן מבחינת הפן העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי.
339. משמעות הדברים הייתה, כי הנתבעת הפרה גם חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 4(ד)
ו-4(ו) לפקודת מניעת טרור. לענין זה כתבתי את הדברים הבאים (פסקאות 325-326 להחלטת החבות):
--- סוף עמוד 99 ---
"חלופות (ד) ו-(ו) לסעיף [הכוונה לסעיף 4 לפקודה למניעת טרור, תש"ח-1948], קובעת בשפה ברורה ופשוטה כי הנותן כסף או שווה כסף לטובת ארגון טרוריסטי, ייאשם בעבירה לפי זה, או כי המעמיד לרשות מישהו חפץ כדי שחפץ זה ישמש לארגון טרוריסטי או לחבר בארגון טרוריסטי בביצוע פעולה מטעם הארגון הטרוריסטי, ייאשם אף הוא בעבירה לפי סעיף זה.
לא ניתן לייחס פרשנות אחרת, למסירת כלי נשק ולהעברת מימון, לחולייה המבקשת לבצע פיגועים כנגד אזרחים ישראלים, מלבד זו שבסעיף 4 לפקודת מניעת טרור. פעולותיה של הרשות, אם כן, מהוות עבירה על הפקודה.
היות והסעיף לא דורש יסוד נפשי (על אף שכבר נקבע כי לרשות היה, לפחות, יסוד נפשי של מודעות למעשיה ולשימושים שייעשו בכלי נשקה או בכספה), הרי שניתן לקבוע כי בענייננו, הוא חל על הרשות הפלסטינית".
340. לענייננו, משמעותי היסוד הנפשי הנלווה שליווה את ביצוע העוולה החקוקה של פקודת מניעת הטרור. לגבי סעיף 4(ז) לפקודת מניעת טרור, נאמרו הדברים הבאים בע"פ 697/98 סוסצקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 289, מפי כב' השופט – כתוארו אז – תאודור אור (פיסקה 38 לפסק הדין):