"ואולם, בשלבים אחרים של חקירתו הודה הנאשם כי הוא אחראי לפעילותן של החוליות שפעלו עם אחמד ברגותי ואבו סטחה, משום שאלה היו קרובים אליו והוא מימן את פעילותם (סעיף 60, עמ' 39 להכרעת הדין של מרואן ברגותי)".
369. בפיסקה 339 להחלטת החבות, ציטטתי את סעיף 86 להכרעת הדין, בתפ"ח 1158/02 הנ"ל:
"לא הובאה ראיה הקושרת את הנאשם לפיגוע זה [הפיגוע הנדון], זולת הקשר העקיף של הנאשם, כאמור לעיל, לפיגועים בהם היו מעורבים מקורביו, אחמד ברגותי ואבו סטחה. הנאשם סיפק כספים ונשק לחברי החוליות, באמצעות אחמד ברגותי, לשם ביצוע הפיגועים, והנשק ששימש בפיגוע זה סופק על ידי אחמד ברגותי".
370. למרואן ברגותי הייתה מודעות לכך שקרוב משפחתו – אחמד ברגותי – עוסק בביצוע פיגועי טרור, ולא בפעילות אחרת.
371. בהקשר זה אבהיר, כי תפקידו הבכיר אצל הנתבעת מעניק לו מעמד של עושה "מעשה או סוג של מעשים" למען הרשות, ומייחס את מעשיו גם אל הנתבעת עצמה.
--- סוף עמוד 108 ---
372. כך, קבעתי בפסקאות 360-361 להחלטת החבות: "מעמדו של מרואן ברגותי היה חבר פרלמנט ומזכיר הפת"ח, שהיא המפלגה או התנועה הגדולה ביותר ברשות... תפקידו זה, מקנה לו מעמד לכל הפחות כעוסק בעשיית 'מעשה או סוג של מעשים למענה של הרשות'".
373. מכך, שמרואן ברגותי הודה כי מסר לאחמד ברגותי עשרות אלפי דולרים לרכישת כלי נשק שונים, כמו רובי סער ואקדחים, עבור אנשי חוליות שביצעו פיגועים כנגד ישראל.
374. מטרת העברת הנשק והכספים לאחמד ברגותי, הייתה לתכלית אחת בלבד, והיא: ביצוע פיגועים כנגד ישראל, ורציחתם של יהודים/ישראלים, רק בשל היותם יהודים או ישראלים.
375. אילו היה מדובר בעוולה המקוימת במחדל, הרי שניתן היה לומר כי ייתכן שרצונו של המעוול, ואפילו בשל עצלות גרידא, היה להימנע מכל פעילות, ותוצר הלוואי של הימנעות זו, היא הנזק שנגרם, אשר המעוול היה אדיש לו.
376. אולם, שעה שהתכלית העיקרית של העברת כלי הנשק הייתה תחזוקה של ארגוני הטרור (ולא לדוגמא תכלית של שמירה על אישים מסוימים אצל הנתבעת או ביטחון כללי של האזור וכדומה), לא ניתן עוד לסבור כי לא הייתה כוונת זדון בעברת נשק או כספים לאחמד ברגותי (מפני שאיזה כוונה אחרת ניתן היה לייחס להעברה זו, זולת השימוש בנשק לשם רצח יהודים?!).
377. במילים אחרות: אדישות לתוצאה היחידה המתחייבת ממעשה מסוים, תוך כדי נקיטת פעולות אקטיביות לביצועו, משמעה, רצון להגיע לאותה תוצאה. שהרי, אין כל רווח נוסף שניתן היה להשיג מפעולת העברת הכספים אל ארגוני הטרור (שאז כאמור, ניתן היה לומר כי רצון המעוול היה בתוצאה הנוספת של הפעולה, והוא היה אדיש לתוצר הלוואי שלה), ורצון זה יכול לעלות לכדי זדון בהקשר של הטלת פיצויים עונשיים.