362. הקביעה העקרונית השנייה הייתה, כי הרש"פ העבירה, בצורה אקטיבית, נשק או אמצעי לחימה לגורמי טרור (ראה: פיסקה 231 להחלטתי בענין החבות).
363. היסוד הנפשי הנדרש לשם העברה אקטיבית של מימון לגורמי הטרור, הוא יסוד נפשי גבוה יותר מאשר עצימת עיניים בלבד, מכיוון שהעברת כספים ואמצעי לחימה היא פעולה אקטיבית, המקפלת בתוכה, מכורח המציאות, יסוד נפשי רצוני.
364. לא ניתן לטעון כי מעשה אקטיבי (במובחן ממחדל) של העברת כספים או אמצעי לחימה, נעשה ביסוד נפשי של עצימת עיניים בלבד, אלא אם כן הייתה המטרה שעמדה ביסוד המעשה, מטרה זרה לתוצאה של מתן כסף או נשק לאותם ארגונים.
365. כאן המקום להתייחס אל הטענה של הנתבעת, כי הן המפגעים עצמם והן הרש"פ ביקשו באמצעות ביצוע הפיגועים לקדם את תכליותיהם המדיניות, כפי שהם ראו אותן מנקודת מבטם.
366. על כך אשיב בשניים:
ראשית, זו היא תכלית אידאולוגית כללית, שאין בה כדי לבטל את הרצייה של המפגעים בתוצאה הספציפית של הפיגוע. כלומר: תוצאת ביצוע הפיגוע (הרג אזרחים) אמורה הייתה לשרת – לשיטתם של מבצעי הפיגוע ושל הרש"פ עצמה – מטרה נעלה יותר, מבחינתם הסובייקטיבית. התוצאה עצמה הייתה נכספת מבחינה זו.
שנית, עצם הדרישה לקיומו של "זדון", במובחן מכך ש"עיקר הכוונה של המזיק הייתה לפגיעה בניזוק", מכוונת כדי לבטל מצבים כגון זה הנזכר למעלה.
367. במילים פשוטות אומר, כי אם הייתה הרש"פ טוענת בפניי כי העברת כלי הנשק לאותם ארגונים נעשתה בכדי להשיג מטרה לגיטימית (או אף שלא לגיטימית) שונה מהמטרה של תחזוקה של אותם ארגוני טרור, הרי שהייתי, אולי, יכול לקבוע כי לגבי העברת הכסף או כלי הנשק לארגוני הטרור, היה היסוד הנפשי של מי מטעם הרש"פ, עצימת עיניים בלבד.
--- סוף עמוד 107 ---
368. ברם, המצב העובדתי-משפטי בענייננו איננו כזה, והוא תואר בפיסקה 190 להחלטתי בענין החבות, בזו הלשון (הקביעות העובדתיות שם לקוחות מהכרעת הדין של מרואן ברגותי (תפ"ח 1158/02)):
"הנאשם [מרואן ברגותי] לא הסתיר כי מסר לאחמד ברגותי עשרות אלפי דולרים לרכישת כלי נשק שונים, כמו רובי סער ואקדחים, עבור אנשי חוליות שביצעו פיגועים כנגד ישראל. אחמד ברגותי היה אחראי מטעם הנאשם על רכישת הנשק. הוא פעל תחת פיקודו של הנאשם, והיה אחראי על 'הפעילות הצבאית' באזור רמאללה. הנאשם הודה כי ידע שאחמד ברגותי קשור לפיגועים נגד ישראל (סעיף 32, עמ' 27 להכרעת הדין של מרואן ברגותי)".