--- סוף עמוד 110 ---
384. ייתכן, תאורטית, שאלמנט הזדון שבמעשיו של ברגותי, כוון לעבירה של "חבלה", אך לא "רצח".
385. אולם, לא אוכל לצמצם עד כדי כך את דרישת קיומו של הזדון, ולקבוע כי אין צורך בקשר בין הזדון שבליבו של המעוול (המשני) לבין המעשה המסוים שבוצע בפועל. צמצום כגון זה, יאיין כמעט כליל את דרישת הזדון, והוא נוגד את הפסיקה שקיימת עד כה בעניין זה, ואם תתקבל הצעת חוק דיני ממונות התשע"א-2011, הרי שהוא יסתור אף אותה.
386. אבהיר כי לגבי אספקת כלי לביצוע עבירה, אמר כב' השופט (כתוארו אז) משה לנדוי בע"פ 426/67 יוסף בארי נ' מדינת ישראל, פד"י כב (1) 477, בעמ' 481, כי כאשר הסיוע מתבטא באספקת כלי לביצוע העבירה, כגון: רכב או נשק – די בכך שהמסייע מספק את הכלי ששימש לביצוע העבירה למטרת ביצוע עבירה מאותו סוג שבוצע, ולאו דווקא אותה עבירה ממש.
387. כב' השופט לנדוי אמר, שהלכה זו, הנסמכת על פסיקה אנגלית, תחול "לפחות לגבי אותם מקרים, בהם משאיר המסייע 'שיקול דעת' לעבריין העיקרי, לבחירת שעת הכושר ומקום הכושר להגשמת הכוונה הפלילית המשותפת לשניהם".
זה הוא, ללא כל ספק, המקרה שבענייננו.
388. לכאורה, יכול הייתי להסתפק בנ"ל. אולם, אני סבור כי הראיה החסרה – אם אכן היא חסרה – בדבר מושא הזדון שבהעברת אמצעי הלחימה, מושגת גם לאור הפעולות שנקטה הרש"פ, באמצעות מרואן ברגותי, כאשר נודע לה בדיעבד, על השימוש שנעשה בכספה ובכלי הנשק אותם העבירה.
389. כך כתבתי בפסקאות 340-341 להחלטתי בענין החבות:
"יום לאחר ביצוע הפיגוע נפגש מוחמד שחאדה, עלי עליאן ופראס ע'אנם עם אחמד ברגותי הנ"ל ודיווחו לו על ביצוע הפיגוע. אחמד ברגותי אמר למוחמד שחאדה כי הוא כבר יודע שהנאשם עם חבריו הנ"ל הם אלה שביצעו את הפיגוע וכבר העביר דיווח על כך למרואן ברגותי.
--- סוף עמוד 111 ---
אחמד ברגותי העביר למבצעי הפיגוע הנ"ל סכום של 500 דולר ארה"ב עבור ביצוע הפיגוע הנ"ל. את הכסף, קיבל אחמד ברגותי מידי עלי פרג' ברגותי.
מן הנתונים העובדתיים הנ"ל, אשר אני מקבל אל תוך פסק הדין, עולה כי לאחר שנודע למרואן ברגותי על ביצוע הפיגוע, העביר עלי פרג' ברגותי לאחמד ברגותי את סכום הכסף המיועד למבצעי הפיגוע עבור ביצועו. על כך אומר, לכל הפחות, כי לא ניתן להניח כי מרואן ברגותי התנגד לביצוע הפיגוע אך לא עצר את התשלום שהועבר בגינו".
390. אבהיר, כי לא ראיתי לנכון לבסס את מסקנתי בדבר קיומו של זדון המיוחס למעשה הספציפי, רק על סמך אותו אישור מאוחר למעשה, מפני שאישור זה איננו מחייב קיומו של זדון בליבו של המעוול (העיקרי או המשני) עובר לביצוע הפעולה. אשרור בדיעבד דורש רק כי המאשר, אישר את הביצוע, ביודעו כי המעשים שבוצעו מהווים עוולה; אולם, אין בכך כדי להעיד על מצבו הנפשי של המאשר קודם לביצוע העבירה (ועל כן דחיתי, בפרק הקודם, את האפשרות לחייב בפיצויים עונשיים רק על סמך האישרור שאשררה הנתבעת את המעשים לפי סעיפים 12 או 14 לפקודת הנזיקין).