כיצד יתייחס בית-המשפט בדיעבד לעובדה מצערת זו שההסדר המינהלי הושג אחרי שהדברים הגיעו להתפרצויות אלימות? בוודאי לא יכשיר שום בית-משפט הסדר פסול מחשש שפסילתו תביא לחידוש האלימות. אבל מצד שני הוא לא יפסול הסדר, הנראה כשר וטוב לגופו, מפני שהיה שימוש באלימות עובר לעשייתו".
אכן, לא במצב של קירבה לוודאות לפגיעה קשה בסדר הציבורי מדובר כאן, אלא באיום גלוי ופשוט בנקיטת אלימות והפרות סדר, כפי שכבר נעשה בעבר, אם לא יוחל ברחוב בר-אילן ההסדר שלו חותרים המשיבים. נימוק כזה אינו "שיקול מכריע" לאישור החלטתו של השר, כפי שסוברים כמה מן המשיבים, אף לא שיקול כשר כלל. דומה, כי אין זה מקרה, כי נימוק כזה אינו מופיע בתצהירו של השר. כפי שציין מ"מ הנשיא, השופט לנדוי, אין בנימוק זה אלא חתירה להשתלטות של אלימות הרחוב על הליכי קבלת ההחלטות. אין בו אלא הצמדת אקדח לרקתן של הרשויות המוסמכות, לבל יעזו
--- סוף עמוד 119 ---
לקבל החלטה העומדת בניגוד לרצונם של מי מבני הציבור. אין בו אלא מתן הכשר להחלפת שלטון החוק באנרכיה. על-כן, זהו שיקול פסול לחלוטין. מקומו לא יכירנו במשטר דמוקרטי החפץ חיים.
46. נימוק זה שבפי המשיבים האמורים, מחזיר אותי לדברים שציטט חברי השופט טירקל בפרשת סיעת מרצ הנ"ל [74]. מדובר בדברים שנכתבו על-ידי פרופ' דוד הד לעניין מהותה של סובלנות:
"'סובלנות היא מעצם טיבה עמדה פרדוקסלית, שכן היא תובעת הימנעות מהפעלת כוח כנגד עמדות ומעשים הנתפסים כבלתי מוצדקים, מגונים או שליליים. מדוע עלינו לסבול השקפות וביטויים הנראים לנו מוטעים בעליל ואפילו מתועבים...?
התשובה בדרך כלל לשאלה זו היא שזו הדרך היחידה לקיים חברה פלורליסטית שבה אין הסכמה על ערכים פוליטיים, דתיים או מוסריים' (מתוך הקדמה לספרו של ד"ר ר' כהן-אלמגור, גבולות הסובלנות והחירות: תיאוריה ליברלית והמאבק בכהנאות (נבו, תשנ"ד) 13)" (שם, בעמ' 835).
דברים אלה יפים גם לענייננו. אכן, הסובלנות ההדדית והפשרה הן הדרך לקיים חיים בצוותא בחברה רב-גונית כמו החברה הישראלית, ובמקום כה מורכב כמו העיר ירושלים. אך החובה לנהוג בסובלנות אינה חובה חד-סטרית. היא אינה חלה רק על בני הקהילה החילונית. היא חלה גם על בני הציבור החרדי, המבקש כי יכבדו את רגשותיו ואת אורחות חייו. גם על בני ציבור זה לנהוג בסובלנות כלפי תופעות אשר הם מתנגדים להן. רק בדרך של סובלנות הדדית ניתן להשיג חיים משותפים אמיתיים, המשקפים פשרה אותנטית. על מהותה של סובלנות כנורמה הדדית עומד הנשיא שמגר בפרשת הופמן הנ"ל [39], שם הוא אומר (בעמ' 354), כי:
"...יש לזכור, כי הסובלנות והסבלנות אינן נורמות בעלות מגמה חד-סטרית, אלא הן נורמות היקפיות ורב כיווניות... סובלנות אינה סיסמה לצבירת זכויות, אלא אמת מידה להענקת זכויות לזולת. סוף דבר, סובלנות חייבת להיות הדדית. מפגנים כוחניים השאובים לעתים מנוהגיהן של חברות אלימות, ממערב או ממזרח, אינם הולמים אותה".
--- סוף עמוד 120 ---
והשופט ברק אומר בע"א 105/92 הנ"ל [20] (בעמ' 211), כי:
"אכן, הסובלנות היא ערך מרכזי בסדר הציבורי. אם כל יחיד בחברה דמוקרטית יבקש לממש את מלוא מאווייו, סופה של החברה שלא תוכל לממש את מיעוטם של המאוויים. חיי חברה תקינים מבוססים, מטבע הדברים, על ויתור הדדי ועל סובלנות הדדית. הסובלנות היא מטרה ואמצעי גם יחד. היא מטרה חברתית, שאליה יש לשאוף. היא אמצעי לאיזון בין מטרות חברתיות אחרות...".
לכן, הסדר חוקי המושג בכוח הזרוע שהפעיל חלק מן הציבור, אינו פשרה. הוא אינו משקף סובלנות. הוא משקף כוחנות. הוא חושף את תהליך קבלת ההחלטות לדפוס חוזר של כניעה לאלימות. על הסכנות הטמונות בדפוס כזה עמד השופט זילברג בבג"ץ 155/60 הנ"ל [64], אשר קבע, כי (בעמ' 1512):
"היום – טוענים לפנינו – עלולות לבוא הפגנות ומחאות מצד החוגים הדתיים של האוכלוסיה; מחר יבואו ויטענו כי החוגים האנטי דתיים של האוכלוסיה יתפרעו ויפרו את הסדר אם העיריה תיענה לדרישות הדתיים. זו היא חרב פיפיות מסוכנת עד למאד, העלולה להסגיר את המוסדות הציבוריים לידי הטרור של הרחוב".
לצערי, מנסיבות העניין עולה הרושם הברור כי החלטת השר הנדונה בענייננו משקפת תפנית מסוכנת מבחינה זו. עובר לקבלת ההחלטה, הנתונים האובייקטיביים באזור רחוב בר-אילן נותרו כשהיו במשך שנים. עמדתה המקצועית של הרשות הנוגעת בדבר, היא המפקח על התעבורה, הייתה ברורה וחד-משמעית נגד סגירת הכביש. הדבר היחיד שהשתנה היה התגברות הפעולות האלימות במקום, על-ידי בני הציבור החרדי, והפיכתן לשיטת פעולה שהיא עניין של קבע. על רקע זה, נתקבלה החלטת המפקח על התעבורה, לאחר שיחות שקיים עם השר, אשר מאוחר יותר אומצה, בשינויים מסוימים, על-ידי השר.
בכך טמונה סכנה גדולה. ביחסי חילונים-דתיים קיימים אזורי חיכוך רבים. חלק גדול מהם נוגע לענייני תחבורה בשבתות ובמועדי ישראל. בקבלת ההחלטה האמורה, בעקבות הפעולות הבלתי חוקיות אשר ננקטו על-ידי מי מבני הציבור החרדי, יש משום איתות, כי הפרת החוק ונקיטת אלימות עשויות להשתלם. כפי שציינתי בעניין סיעת מרצ הנ"ל [74], "כניעה למאיימים באלימות מצביעה על חולשה ומעודדת איומים ואלימות נוספים, עד כי קשה לצפות באיזה שלב ובאלו נסיבות ייפסקו הם" (בעמ' 830). על הרשות לשבור מעגל קסמים זה, בטרם יהיה מאוחר מדי. עליה לשגר מסר ברור, כי האלימות אינה משתלמת. עליה למנוע את יצירת הרושם, כי בנקיטה רצופה של אמצעים
--- סוף עמוד 121 ---
בלתי חוקיים ניתן יהיה להשיג הישגים נוספים בתחום הנסיעה בשבתות ובמועדי ישראל, או בתחומים נוספים של יחסי דתיים-חילונים.
47. חברי הנשיא סבור שלאלימות ברחוב בר-אילן לא הייתה השפעה על ההחלטה שנתקבלה על-ידי השר בתפקידו כמפקח על התעבורה, ועל-ידי קודמו בתפקיד זה. חברי מבחין בין מקרה שבו האלימות גרמה לשינוי בעמדת הרשות המוסמכת לעיצומם של דברים, לבין מקרה שבו האלימות "רק" העלתה את הנושא הדורש הכרעה על סדר יומה של הרשות.
הבחנה זו קשה עליי. היא בוודאי פרובלמטית מבחינת המסר הראוי שיש להעביר לכל מי שסבור שעל-ידי אלימות יוכל להשיג את מה שבמהלך העניינים הרגיל לא היה סיכוי שיזכה בו.
בעניין זה חשוב להדגיש את מה שאירע בענייננו. עמדתו הקודמת של המפקח על התעבורה הייתה שאין לסגור, אף לא חלקית, את רחוב בר-אילן. לו היה נשאר בעמדתו זו הייתה זו עמדה סבירה אשר אין להתערב בה. זו גם השקפתו של חברי הנשיא. בעומדו על דרכי הפעולה, שביניהן היה השר רשאי לבחור, הוא אומר:
"הוא רשאי היה להחליט – לאחר שנטל את סמכותו של המפקח על התעבורה – להמשיך במצב הקיים. רחוב בר-אילן היה נשאר פתוח לתנועה. הייתה זו החלטה ראויה. היא היתה מאזנת באופן ראוי את השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון" (בפיסקה 104 לחוות דעתו של הנשיא).
ומה קרה בענייננו? אף שמצב הדברים שהיה קיים ברחוב בר-אילן קודם להחלטת השר היה סביר וראוי, ואף שלא חל שום שינוי בכל הנתונים הרלוונטיים באה האלימות שהופעלה במקום וגרמה ל"שיקול-דעת מחודש". ברי שגם אם רק לכך גרמה, הייתה זו אלימות משתלמת למי שנקטו אותה. מה גם שהשפעתה הייתה, חוששני, הרבה מעבר לכך.
אשר-על-כן, לו נשמעה דעתי, דין העתירות בבג"ץ 5016/96, בג"ץ 5025/96 ובג"ץ 5090/96 היה להתקבל, והצווים-על-תנאי שניתנו בהם נעשים מוחלטים, במובן זה שהחלטת השר לסגור חלקית את רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות ובמועדים הייתה מתבטלת. העתירה בבג"ץ 5434/96, אשר בה נתבקשנו להורות על סגירת רחוב בר-אילן בכל שעות השבת ומועדי ישראל הייתה נדחית, והצו-על-תנאי שניתן בה מתבטל.
בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות.
--- סוף עמוד 122 ---
השופט מ' חשין
חוות-דעתם של חבריי הנשיא ברק והשופט אור מונחות לפניי, וכריקמות-משפט כל אחת מהן טובת-שכל היא ושובת-לב. השולחנות ערוכים – מכאן ומכאן – ובלבי ידעתי אל שולחנו של מי אסב. בלשוני-שלי אנסה להסביר ולפרש למה ומדוע.
החלטת השר ודוח ועדת שטורם
2. היה זה באחד הימים הראשונים של חודש נובמבר 1996, ששר התחבורה הרב יצחק לוי החליט כי רחוב בר-אילן בירושלים ייסגר לתנועת כלי-רכב בשבתות ובמועדי ישראל בשעות מסוימות שעיקרן שעות התפילה. וכדבר השר בתצהירו שמיום 6 בנובמבר 1996:
"החלטתי כי רחוב בר-אילן יסגר לתנועת כלי רכב בשבתות ובמועדי ישראל בשעות התפילה, על-פי המלצת ועדת שטורם. כל עוד רחוב בר-אילן סגור כאמור, ישארו שדרות גולדה מאיר (כביש רמות) והכניסות לירושלים פתוחות. כן ישאר פתוח לכלי רכב פרטיים בשבתות ובמועדי ישראל נתיב התחבורה הציבורית ברחוב יפו.
מועדי הסגירה יהיו במשך שעה ושלושה רבעים לאחר כניסת השבת, במשך שעה ושלושה רבעים לפני צאת השבת ובין השעות 7:30 ל-11:30 במהלך השבת".
החלטה זו עשה שר התחבורה לא כשר תחבורה אלא בשבתו על כיסאו של המפקח על התעבורה בדרכים. זאת, לאחר שהחליט ליטול לעצמו את סמכויותיו של המפקח על התעבורה כהוראת סעיף 42 לחוק-יסוד: הממשלה. החלטה זו של שר התחבורה היא העומדת לפנינו לביקורת, ובעניינה נחלקים אנו בדעותינו. הואיל ודיוננו סב על החלטה זו האחרונה; וביודענו כי החלטה זו עשה שר התחבורה; נוסיף ונדבר בהחלטה שעשאה שר התחבורה. ואולם בה-בעת נשמור ונדע כי היד שחתמה היא ידו של שר התחבורה, אך הקול והסמכות הם קולו וסמכותו של המפקח על התעבורה. אכן, המפקח על התעבורה יהיה המפקח על התעבורה גם אם עטה על גופו, לשעה, אדרת של שר. והביקורת על ההחלטה, למותר לומר, היא ביקורת על החלטתו של המפקח על התעבורה. לאמור: האם קנה המפקח על התעבורה סמכות לסגור רחוב לתנועה לשעות רבות כל ימי השבת מטעמים הנגזרים מן הדת.
--- סוף עמוד 123 ---
3. ההחלטה מדברת בעד עצמה, ושר התחבורה (קרי: המפקח על התעבורה) מודיענו כי החליט לסגור את רחוב בר-אילן לתנועה, כפי שהחליט, "על-פי המלצת ועדת שטורם". אימוץ המלצתה של ועדת שטורם לא נעשה, כמסתבר, רק לקביעת שעות הסגירה, שהרי בגופה של החלטתו קובע השר את שעות הסגירה. נלמד מכאן כי השר החליט לאמץ את המלצת ועדת שטורם באשר היא, וככל הנראה אף מטעמיה. שאם לא כן, מה טעם ראה להזכיר את ועדת שטורם מעיקרם של דברים? ובמקום זה עולה שאלה: מה היה לו לשר התחבורה שראה לאמץ את המלצתה של ועדת שטורם, ומדוע ראה לאמץ את המלצתה של ועדה זו? כמה וכמה תמיהות בדבר, ותמיהה אחת גדולה מחברתה.
4. ראשית לכול, ועדת שטורם לא שר התחבורה הקימה ולא לשר התחבורה דיווחה הוועדה את שדיווחה והמליצה את שהמליצה. היה זה ראש-עיריית ירושלים, מר אהוד אולמרט, שכונן את הוועדה, ולו דיווחה הוועדה את שדיווחה, ולפניו המליצה את שהמליצה. יתר-על-כן: דוח הוועדה הונח לפני מועצת עיריית ירושלים, ועל סמך אותו דוח החליטה המועצה ביום 30 באוקטובר 1995 את שהחליטה. מה היה לו אפוא לשר התחבורה שראה לשלוף את המלצת ועדת שטורם מן הגנזים, לנערה מן האבק שכיסה עליה, ולחיותה? חיפשתי ונברתי אך טעם מבורר לא מצאתי.
שנית, הקורא את דוח ועדת שטורם ילמד כי מדבר הוא בלשון כללית ומתאר הוא את שידענו כולנו. למשל: "הוועדה סבורה כי בעיית התחבורה בשבת מפלגת את הציבור הירושלמי באופן עמוק וכי יש למצוא פתרונות הולמים את האינטרסים המתנגדים של הציבורים בעיר". או:
"מתוך העדויות שהועלו בפני הועדה עלתה הסכמה והבנה נירחבות מכל גווני הקשת החברתית והפוליטית, דתית וחילונית כולל נציגי הקבוצות – הבנה והסכמה זו גורסות היענות לבקשת שכונות דתיות, בעלות אופי אחיד ודתי, ליצור רשות רבים ההולמת את אורח חייהם של הדרים בשכונות אלה, תוך התחשבות בצרכי האחרים".
הדברים נכונים וידועים לכול. ואולם מכאן ועד למסקנה כי יש וראוי לסגור את רחוב בר-אילן – כהמלצת ועדת שטורם וכהחלטת השר – רחוקים הדברים במאוד. אכן, לא מצאנו בדוח כל ניתוח מעמיק בנושא סגירתו של רחוב בר-אילן, באשר רחוב בר-אילן הוא, ולא שמעתי מפי הרוב בוועדת שטורם תשובות כלשהן – לא-כל-שכן תשובות הולמות – לדעת המיעוט של עורך-הדין יעקב רובין אשר התנגד באורח נחרץ לסגירת רחוב בר-אילן בהיותו עורק תחבורה ראשי. עורך-הדין רובין, יהודי שומר מיצוות, נימק נמק-היטב את הסתייגותו מהמלצת הרוב, אך מענה ראוי להסתייגותו לא ראיתי ולא
--- סוף עמוד 124 ---
שמעתי. דרך אגב: האם ידענו מי היו חברי ועדת שטורם? איש לא הציגם לפנינו וממילא לא ידענו מי הם. גם לא שמענו מפי נציגי השר כי השר עצמו יודע מי היו חברי הוועדה. ועד שאדם גומר בדעתו לאמץ המלצות שנתן פלוני, הלא ראוי הוא כי ידע מי הוא אותו פלוני – מניין בא ולאן ילך? והרי הדברים פשוטים.
שלישית, דוח ועדת צמרת – שלא כדוח ועדת שטורם – מציג לפנינו ניתוח מפורט ומעמיק בנושא סגירתו של רחוב בר-אילן, בין לעצמו ובין כחלק מנושא "האמנה החברתית". כיצד זה שהשר התעלם מדברים ענייניים שאמרה ועדת צמרת בנושא סגירתו של רחוב בר-אילן – התעלם מהם ועבר היישר אל דוח ועדת שטורם? נזכור עוד כי דוח ועדת שטורם ניתן כשנתיים לפני החלטת השר. אכן, השר רשאי היה שלא להסכים לדוח צמרת, אך להתעלם ממנו, מדוח ועדה שהוא עצמו מינה – לא היה רשאי.
רביעית, כפי שהראה חברי השופט אור (בפיסקה 37 ו-38 לחוות-דעתו), ייסדה לעצמה ועדת שטורם על נתונים שגויים בעליל באשר לעומס התחבורה ברחוב בר-אילן. והשגיאות באשר לנתונים שלעניין לא היו קלות-ערך. מסקנה מתבקשת מאליה היא, כך סבור הייתי לתומי, שיש לבחון בחשד אף את המסקנות. אכן, לא יהיה זה נכון לומר כי נתונים שגויים מוליכים בהכרח אל מסקנות שגויות. ואולם בוודאי אין זה ראוי לאמץ אותן מסקנות בלא בדיקה ראויה ומעמיקה של השפעת הנתונים על המסקנות. בדיקה מעין-זו לא שמענו עליה. לעניין זה נוסיף ונזכור, כי ועדת צמרת הניחה את מסקנותיה לפני השר ביום 4 בנובמבר 1996, וכי החלטת השר ניתנה ביום 5 בנובמבר או ביום 6 בנובמבר (תצהירו של השר הוא מיום 6 בנובמבר).