פסק-דין
הנשיא א' ברק
1. בשיח הציבורי בישראל, רחוב בר-אילן, חדל להיות אך רחוב. הוא הפך להיות מושג חברתי. הוא משקף מחלוקת פוליטית עמוקה בין חרדים לחילונים. אין זו אך מחלוקת על חופש התנועה ביום שישי ובשבת ברחוב בר-אילן. זו בעיקר מחלוקת קשה על יחסי דת ומדינה בישראל; זו מחלוקת נוקבת על אופייה של ישראל כמדינה יהודית או כמדינה דמוקרטית; זו מחלוקת מרה על אופייה של ירושלים. מחלוקת זו נתגלגלה לפתחו של בית-המשפט. עלינו להכריע בה חרף תוצאותיה הפוליטיות והחברתיות. המחלוקת שבפנינו היא משפטית. עניינה היקף הסמכות של רשות תמרור מרכזית, על-פי תקנה 17 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. השאלה הינה היקף שיקול-הדעת של רשות התמרור המרכזית לתת הוראה לרשות תמרור מקומית בדבר קביעת סדרי תנועה ברחוב בר-אילן, באופן שהרחוב יהא סגור לתנועה בשעות מסוימות ביום שישי בערב וביום שבת. את התשובה לשאלות אלה עלינו לשאוב מלשון התקנות ומתכליתן. הכרעתנו תיעשה על-פי אמות-מידה משפטיות. כך אנו נוהגים בישראל מימים ימימה. בית-משפט זה עסק בשאלות דומות בעבר. הוא פסק לפני למעלה משלושים שנה לעניין סגירת קטע של רחוב המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד בירושלים בשבת ובמועדי ישראל בשעות לפני הצהריים כדי למנוע הפרעה למתפללים בבית הכנסת "ישורון" (ראו בג"ץ 174/62 הליגה למניעת כפיה דתית ואח' נ' מועצת עירית ירושלים ואח' (להלן – פרשת הליגה [1])). הוא הכריע בה לפני כעשרים שנה לעניין סגירת קטע ברחוב השומר בבני-ברק בימי שבת ומועדי ישראל (ראו בג"ץ 531/77 ברוך ואח' נ' המפקח על התעבורה ת"א רשות התמרור המרכזית (להלן – פרשת ברוך [2])). גם הפעם, נכריע בשאלות אלה על-פי אמות-מידה משפטיות. ענייננו אינו המחלוקת החברתית; שיקולינו אינם פוליטיים. ענייננו המחלוקת המשפטית; שיקולינו נורמטיביים. ענייננו אינו יחסי חרדים וחילונים בישראל; ענייננו אינו יחסי דת ומדינה בישראל; ענייננו אינו אופייה של ירושלים. ענייננו הוא רחוב בר-אילן פשוטו כמשמעו; ענייננו הוא סמכות רשות התמרור המרכזית והיקף שיקול-דעתה. ענייננו הוא היחס בין חופש התנועה לפגיעה ברגשות דת ובאורח חיים דתי. יודע אני כי רבים מבני הציבור לא יקראו את הנמקתנו המשפטית. הם יתעניינו בתוצאותיה החברתיות. הם לא יבחנו את משקל שיקולינו הנורמטיביים. הם יעסקו בתוצאות הפוליטיות של פסיקתנו. מודעים אנו לכך, כי להכרעתנו המשפטית השלכות לבר-משפטיות. אין בידינו למנוע זאת. תפקידנו השיפוטי מחייב אותנו לפסוק את הדין על-פי מיטב הבנתנו אותו. אין לי אלא להביא מדבריו של מ"מ הנשיא, השופט לנדוי, שכתב בבג"ץ 390/79 דויקאת ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (להלן – פרשת דויקאת [3]), בעמ' 4: