--- סוף עמוד 36 ---
לפגוע באינטרסים אחרים שלו. היא עשויה לפגוע במטרות אחרות – ובהן מטרות מרכזיות – המונחות ביסוד השימוש בסמכות השלטונית. נמצא, כי השיקול של פגיעה ברגשות הדת אינו עומד בבדידותו. יש לעמת אותו כנגד שיקולים אחרים – של הפרט ושל הכלל – אשר הרשות השלטונית צריכה להתחשב בהם. יש לאזן בין השיקולים הנוגדים. איזון זה, אם ראוי הוא, מוביל למסקנה, כי ההחלטה הינה סבירה. סבירות ההחלטה משמעותה איזון ראוי בין השיקולים הרלוונטיים (ראה בג"ץ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (להלן – פרשת גנור [16]), בעמ' 513-514). אכן, סבירות ההחלטה נקבעת על-ידי איזון הערכים המתחרים על הבכורה, על-פי משקלם, והכרעה ביניהם בנקודת החיכוך. עניין לנו אפוא בתורת האיזון (ה-balancing) הנוהגת במשפט הציבורי שלנו. היא נוהגת מקום שקיימת סמכות שלטונית, אשר הפעלתה מעניקה שיקול-דעת, אשר צריך להתחשב בערכים ובאינטרסים מתנגשים. כך נוהג בית-משפט זה במרבית הסוגיות, שבהן הפעלת שיקול-דעת שלטוני פוגעת בפרט או באינטרס של הכלל. במרבית הסוגיות אך לא בכולן. כאשר על כפות המאזניים הונח עצם קיומה של המדינה, סירב בית-משפט זה לאזן בין אינטרס זה לבין אינטרסים מתחרים (ראה ע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית [17]). הוא ראה בקיום המדינה "נתון קונסטיטוציוני" שאין מקום לאזנו כנגד הזכות לבחור ולהיבחר. זהו ללא ספק מקרה חריג ויוצא-דופן, שגם עליו קמו עוררים (ראה פסק-דיני בע"ב 2/84, 3 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת האחת-עשרה; אבנרי נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה (להלן – פרשת ניימן [18]), בעמ' 304). כאשר בית-המשפט העליון נתבקש להרחיב חריג זה לעבר אופייה הדמוקרטי של המדינה, הוא סירב להצעה (פרשת ניימן [18]). מוכן אני להניח, בלא לפסוק בדבר, כי קיימים ערכים או אינטרסים נוספים שתורת האיזון אינה תופסת בהם. עם זאת, הגישה המקובלת והכללית של המשפט הציבורי שלנו הינה, כי בהתנגשות בין זכות אדם לאינטרס ציבורי, יש לערוך איזון (אנכי) בין השניים (ראה: פרשת ניימן [18], בעמ' 308; ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום [19], בעמ' 521; ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית ואח' [20], בעמ' 207). אכן, עניין לנו בצורך לאזן בין ערכים ואינטרסים נוגדים. זהו "תהליך של העמדת ערכים מתחרים שונים על כפות המאזניים של בחירתם, לאחר שקילה, של אלה אשר, לאור המסיבות, ידם על העליונה" (הנשיא אגרנט בבג"ץ 73/53, 87 חברת "קול העם" בע"מ ואח' נ' שר-הפנים [21], בעמ' 879). גישה זו נקט בית-משפט זה לעניין ההתנגשות בין חופש הביטוי לשלום הציבור (ראה בג"ץ 153/83 לוי ואח' נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל [22]); בהתנגשות בין חופש התנועה לביטחון הציבור (בג"ץ 448/85, בשג"ץ 284/85, 320, 5/86, 32 דאהר ואח' נ' שר הפנים (להלן – פרשת דאהר [23])) ובהתנגשות בין אינטרסים וערכים אחרים, המהווה חלק מערכי היסוד של משפטנו (ראה: א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [93], בעמ' 679). אכן, תפיסתנו