אוסיף, כי תיאור זה של הרקע לקבלת ההחלטה האמורה מלמד, כי אין מדובר במסקנה המבוססת על פתרון נורמטיבי לבעיה של כביש בר-אילן. מדובר בפשרה חברתית, שהיא תוצאה של משא ומתן בין חברי הוועדה. זאת ועוד: הנושא האחר שבו דובר במשא ומתן האמור, לפחות אליבא דשלושה מן התומכים בהחלטה – קיומה של תחבורה ציבורית בשבתות בירושלים – אינו קשור לשאלת סגירתו של הכביש שברחוב בר-אילן. הוא מעורר בעיות מטיפוס שונה לחלוטין. גם על רקע זה, לא ניתן לראות בהחלטה האמורה מקור להשראה נורמטיבית לצורך בחינת סבירותו של הפתרון שבו בחר השר.
--- סוף עמוד 113 ---
פסיקה קודמת
41. מסקנתי לעניין אי-סבירותה של החלטת השר אינה משתנה נוכח החלטותיו הקודמות של בית-המשפט העליון בשתי הפרשות הקודמות שבהן החליט בית-משפט זה שלא להתערב בהחלטת הרשות על סגירת רחובות.
(א) כך לגבי פרשת הליגה הנ"ל [1]. באותה פרשה נדונה החלטה של המפקח על התעבורה, בתפקידו כרשות התמרור המרכזית, לסגור לתנועת כלי רכב בשבתות ובמועדי ישראל קטעים של הרחובות המלך ג'ורג' ושמואל הנגיד בירושלים, הסמוכים לבית-הכנסת "ישורון". ההחלטה הייתה לסגור את הקטעים האמורים בשעות שלפני הצהריים. ההחלטה נומקה בכך ש"תנועת מכוניות ברחובות הנזכרים גורמת רעש במידה המפריעה למתפללים בבית-הכנסת 'ישורון' להתרכז בתפילה ולהתפלל בנחת" (שם, בעמ' 2667). לעניין זה הובא בחשבון, כי "בית-הכנסת 'ישורון' הוא בית-הכנסת הגדול והמרכזי בירושלים, בו נמצא קהל גדול של מתפללים בימי מועד ובשבתות, ומצד שני, כי יש תחליף אחר לבעלי המכוניות, המצריך שהם יסעו מרחק שהוא רק 300 מטר יותר מהמרחק שעליהם היה לעבור אילו היו נוסעים ברחובות הנ"ל כדי להגיע לתעודתם" (שם).
בית-המשפט קבע, כי המפקח על התעבורה היה רשאי להתחשב בשיקול האמור, אף שמדובר בשיקול בעל אופי דתי. בית-המשפט התחשב בפסק-דינו בכך שמדובר בגרימת הפרעה ניכרת לקהל גדול של מתפללים, ובעובדה שנסיעתם של בעלי המכוניות תוארך עקב הסגירה ב-300 מטר בלבד. במצב דברים זה קבע בית-המשפט כי הושג איזון בין האינטרסים הנוגדים.
אינני סבור, כי פסק-דין זה משליך על התוצאה בענייננו. הרחוב שבו היה מדובר באותו עניין לא היווה ציר תחבורה הדומה לעורק הראשי שבו אנו עוסקים כאן מבחינת היקפי התנועה שבו ומבחינת חשיבותו. לא הועלה באותו עניין גם כל קושי הנוגע לפגיעה בתושבים המתגוררים באותם קטעים אשר נחסמו לתנועה. נזכיר, כי את האיזון בסוגיה שבפנינו יש לעשות בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. עומד על כך בית-המשפט באותו עניין (בעמ' 2668), בקובעו כי:
"מחובתה של רשות התמרור המרכזית לדון בכל מקרה קונקרטי לאור נסיבותיו המיוחדות ובהתחשב בכל האינטרסים אשר סגירת הרחוב עשויה להשפיע עליהם, בין לטובה ובין לרעה. הבעיה היא, בסופו של דבר, בעיה של מידה ודרגה".
--- סוף עמוד 114 ---
משמצאנו, כי הנסיבות במקרה שבפנינו שונות באופן מהותי מפרשת הליגה [1], ברור כי המסקנה שאליה הגיע בית-המשפט באותה פרשה אינה מחייבת לענייננו. אוסיף, כי עניין בתי הכנסת אשר ברחוב בר-אילן לא עמד במרכז שיקוליה של הרשות בענייננו. עורכת-דין מנדל, באת-כוחם המלומדת של שר התחבורה ושל המפקח על התעבורה, מסרה בדיון בפנינו כי השר לא ייחס משקל ניכר לקיומם של בתי כנסת אחדים לאורך הרחוב, וציינה:
"יש שם בתי כנסת לא רבים, עיקר ההפרעה היתה ולמעשה ההתחשבות היתה יותר במתן אפשרות בקיום אורח החיים הדתי של האוכלוסיה הדתית. לאו דווקא, וכאשר בין היתר יש גם בתי כנסת בודדים הנמצאים לאורך רח' בר אילן, למעשה היה חשוב יותר לתת להם לחיות את אורח חייהם הדתי של הציבור הדתי" (פרוטוקול הדיון מיום 12.1.1996, בעמ' 5).
(ב) אשר לעניין ברוך הנ"ל [2]. באותה פרשה היה מדובר בהחלטה של המפקח על התעבורה לסגור קטע של 300 מטרים מרחוב השומר בבני-ברק לתנועת כלי רכב בשבתות ובמועדי ישראל. היה מדובר בכביש, אשר מצוי "...בתוככי ישוב חרדי משני צדדיו" (בעמ' 161). אחת משתי השכונות החרדיות אשר שכנה לצד הכביש הוקמה זמן לא רב (כארבע שנים) לפני קבלת ההחלטה. הכביש שבמחלוקת חיבר שני כבישים ראשיים – כביש גהה ודרך ז'בוטינסקי. עקיפת הקטע שנסגר, לצורך הגעה לאחד מכבישים אלה, הצריכה תוספת נסיעה של 2.5 ק"מ של המשתמשים בדרך.
בית-המשפט אישר את ההחלטה. רוב השופטים שמו דגש על גודלו הקטן של הציבור החילוני אשר צפוי להיפגע ממנה. מ"מ הנשיא, השופט לנדוי עמד על כך, שההגבלה היא אמנם לכל שעות השבת, ומצריכה תוספת נסיעה של 2.5 ק"מ, אבל עמד על כך שמדובר "באי-נוחות הנגרמת לציבור מצומצם שבידיו כ-50 כלי רכב פרטיים בלבד... כנגד פגיעה במנוחת השבת של ציבור גדול וצפוף במרכזו של ישוב חרדי, מעין מבצר של היהדות החרדית" (בעמ' 165). באופן דומה, עומד השופט ויתקון על כך כי "מבחינת מספר התושבים שבמקום, מספרם של אלה המעוניינים בסגירת הרחוב בימי שבת ומועדים עולה כמה מונים על מספר המעוניינים בחופש התנועה, ואף אלה אין חופש זה נשלל מהם אלא צומצם בצורה שאינה מכבידה עליהם יתר על המידה..." (בעמ' 167). יוער, כי השופט עציוני לא נתן דעתו לשיקולים ספציפיים, והסתפק בהערה כללית, ולפיה אין להתערב בהחלטת המפקח על התעבורה בעיקר משום שהמפקח "...הוציא את הצו אחרי שיקולים רבים, בלקחו בחשבון את כל האינטרסים והנתונים המקומיים, ובעיקר לאור המלצתה של ועדה ציבורית מכובדת..." (שם).
--- סוף עמוד 115 ---
מתיאור זה עולה בבירור, כי רכיב מרכזי בהחלטה באותו עניין היה גודלו הזעום של הציבור החילוני אשר חופש התנועה שלו נפגע עקב ההחלטה. במצב דברים זה, אישר בית-המשפט את ההחלטה לאשר את סגירת הרחוב לכל יום השבת. כמפורט בהרחבה לעיל, המצב בענייננו כלל אינו דומה למצב באותה פרשה. המדובר הוא בכביש ראשי. כביש זה מחבר חלקים שלמים של ירושלים זה לזה. האם ניתן להשוות ברצינות רחוב ראשי כרחוב בר-אילן לרחוב שבו עושים שימוש בעלים של כ-50 כלי רכב? התשובה השלילית לשאלה זו ברורה מאליה. כפי שראינו, לכך יש חשיבות רבה בסוגיה שבפנינו. על-כן, קיים שוני כזה בין שני המקרים אשר אינו מאפשר להחיל את התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט באותה פרשה על ענייננו.
42. אכן, עמדת השר בענייננו, על רקע שתי ההחלטות דלעיל אשר התקבלו בעניינים דומים, מהווה שינוי קיצוני בכל מה שידענו עד כה באשר לסגירת רחובות בשבתות בשל דרישות של בני הציבור החרדי. אם נאשר את עמדת השר בענייננו, נימצא קובעים נורמה חדשה. על-פי נורמה זו, ניתן יהיה לסגור כבישים עורקיים נוספים בעלי חשיבות תעבורתית, בנימוק של רגישותו הדתית של הציבור בסביבתם. רגישות זו תגבר על צורכי התעבורה של מרבית הציבור, אשר הינו חילוני, ותהפוך לשיקול מכריע בקביעת אסור ומותר בתנועה בשבתות. על הציבור החילוני יהיה להסתגל, כעניין של שיגרה, לנסוע בשבתות בכבישים עוקפים.
אמת, בעניין שבפנינו עלינו לשקול את הנסיבות הנוגעות אליו בלבד, ולאלה התייחסתי בפסק-דיני. אך איזון כזה או אחר של האינטרסים ושל השיקולים הצריכים לעניין שבפנינו יש עמו תקדים לעתיד. יש עמו קביעת עמדה שאותה יצטטו ושעליה יסתמכו בפרשות אחרות. דברו של בית-משפט זה נשמע למרחוק. בבואו לפסוק דינו, אל לו לבית-המשפט להתעלם מכך. עליו לראות גם את הדברים בהקשר הכולל שלהם. עליו להיות מודע לדרך אשר הוא סולל בפסיקתו. אם עד כה ביקשו להסתמך בקשר לשיקול של פגיעה ברגשות דתיים כנימוק לסגירת רחובות ראשיים על פרשת הליגה [1] ועל פרשת ברוך [2] – שני מקרים שבהם נמצא כי היו נסיבות מיוחדות אשר הצדיקו סגירת רחובות בשבתות – עתה יימצא עוגן להסתמכות כזו בפרשה שבפנינו. אם נאשר את עמדתו של השר בענייננו, תהיה בכך בשורה חדשה. על-פי בשורה זו פגיעה ברגשות דתיים תיהפך לעיקר. אותה דרישה לסובלנות ולוויתורים מצד שומרי השבת תיעלם, ונסיעה בדרכים עוקפות תיהפך לשיגרה. כך, אפילו שיהיה מדובר בסגירה בשבתות של דרכים עורקיות מרכזיות אשר התנועה בהן בשבתות רבה. מנימוקים מובנים לא אביא דוגמאות, אך רואה אני לנגד עיניי סגירה קרובה של רחובות ראשיים נוספים בירושלים
--- סוף עמוד 116 ---
בשבת, רק משום שהנסיבות הנוגעות לרחובות אלה אינן שונות משמעותית מאלה שבפרשתנו.
ודוק: בדבריי אלה לא החשש מפני "מדרון חלקלק" היה לנגד עיניי, אף כי גם בו אין לזלזל. החשש הוא שיישום הנורמה החדשה העולה מפסק-דינו של חברי הנשיא עלולה להיות לה השלכה מעשית, כבר היום, ובוודאי בעתיד, לעניין סגירתם, ולו החלקית, של רחובות נוספים בירושלים.
43. בעניין זה רואה אני להוסיף הערה. בין התנאים שבהחלטת השר לסגירה חלקית של רחוב בר-אילן נזכר התנאי שהכניסות לירושלים תישארנה פתוחות. לכאורה, תנאי שיש בו להרגיע את אלה הרוצים להגיע ברכבם לירושלים בשבתות ובמועדים. אלא שעצם הצורך בתנאי זה יש בו כדי להדאיג. וכי מה, האם עלה בדעתו של מישהו כי קיימת אפשרות שהכבישים בכניסה לעיר ייסגרו לתנועה בשבת? האם יעלה על הדעת לסגור את הכניסה לעיר הבירה בפני תושבי הארץ כולה אשר ברצונם לבקר בה בשבתות ובחגים? על-פי החלטת השר, כאילו מובטח הדבר רק במסגרת סגירתו החלקית בשבתות של רחוב בר-אילן. לא אכחד, שחושש אני מהדינמיקה העלולה להתפתח בעקבות החלטת השר על תנאיה.
44. אסכם אפוא את עיקרי ההנמקה העומדת ביסוד פסק-דיני. הגעתי למסקנה, כי הפתרון שאליו הגיע שר התחבורה אינו סביר, במידה המחייבת את התערבותנו. מסקנה זו מעוגנת בנתוניו המיוחדים של רחוב בר-אילן והכביש העובר בו, ומהם עולה כי מדובר בציר תנועה ראשי, אשר הנסיעה בו בשבת חשובה למספר גדול מבני הציבור החילוני. מכך נובע, כי השיקול בדבר פגיעה ברגשות הציבור החרדי המתגורר בסמוך למקום צריך להידחות בפני שיקול זה.
מאופיו זה של הכביש נובעת גם העמדה של הגורמים המקצועיים במשרד התחבורה – על רקע ההיבטים התעבורתיים המובהקים הנוגעים לעניין – כי אין מקום לסגירה כלשהי של הכביש. מסקנתי כי החלטת השר אינה יכולה לעמוד מעוגנת גם בכך שלא הובא כל נימוק ממשי אשר ניתן לעגן בו את החלטת השר לסטות מן העמדה החד-משמעית של הגורמים המקצועיים במשרדו, ואשר יכול לבסס את השינוי המהותי לעומת ההסדר אשר נהג במשך שנים רבות במקום. בתוך כך, סברתי כי אין מקום לייחס משקל ניכר, בנסיבות העניין, לטענה בדבר קיומם של כבישים חלופיים, בין השאר בשים לב לכך שעובדה זו עמדה לנגד עיניהם של הגורמים המקצועיים עת גיבשו את
--- סוף עמוד 117 ---
עמדתם החד-משמעית נגד סגירת הכביש, ובשים לב לכך שאין זה פתרון מספק מהנימוקים שהוזכרו לעיל.
מסקנתי מעוגנת גם בכך, שלא ניתן משקל לפגיעה בציבור המבקש להגיע בשבתות ובמועדי ישראל לרחוב בר-אילן או לסביבותיו. בתוך כך, לא ניתן כל משקל לפגיעה בציבור החילוני המתגורר ברחוב וברחובות הסמוכים לו.
על בסיס כל אלה, הגעתי למסקנה, כי האיזון המשתקף בהחלטת השר חורג ממיתחם הסבירות, וכי יש להתערב בהחלטתו.
אפילוג
45. אין זה סוד, והדבר עולה גם מן החומר שבפנינו, לרבות דברים שצוטטו לעיל מתוך דוח ועדת צמרת, כי במשך תקופה ארוכה שקדמה לקביעת ההסדר על-ידי המפקח על התעבורה ביום 10.7.1996, אירעו ברחוב בר-אילן הפרות סדר חמורות, אשר הגיעו גם לכלל הפעלת אלימות. עניין זה אף עלה בעתירה קודמת (בג"ץ 4712/96 סיעת מרצ – ישראל הדמוקרטית – רצ, מפ"ם, שינוי ואח' נ' מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל ואח' (להלן – פרשת סיעת מרצ [74])), אשר הופנתה כנגד החלטה של משטרת ישראל לא לאשר לחילונים לקיים תהלוכה במקום. בפסק-דיני באותו עניין, תיארתי את המצב במקום על בסיס הנתונים שבתצהיר התשובה של מפקד מחוז ירושלים (בעמ' 826 לפסק-הדין):
"....בשנה האחרונה, כמעט מדי שבת, נאלצה המשטרה להתמודד עם ניסיונות להפרת הסדר הציבורי מצד גורמים חרדיים במקום. מדי שבת מתגודדים במקום מאות חרדים בצדי הדרך. הם משמיעים קריאות נגד המכוניות הנוסעות במקום. לעתים, נעשים ניסיונות להשליך אבנים על המכוניות הנוסעות, או להניח חפץ על הכביש".
אני שב לדברים אלה, על רקע דברים שנאמרו על-ידי המשיבים לעתירות, אשר תומכים בהחלטה על סגירת הכביש. כך, בתצהיר התשובה מטעם המשיבים 7-16 בבג"ץ 5016/96, שהם גם המשיבים 8-17 בבג"ץ 5025/96 והמשיבים 6-15 בבג"ץ 5090/96, מובאים דבריו של מ"מ הנשיא, השופט לנדוי בעניין ברוך [2], על כך שבית-משפט לא יפסול הסדר כשר רק משום שהופעלה אלימות עובר לקבלתו, ובאותה נשימה עצמה ממשיך המצהיר מטעם משיבים אלה וטוען כי האלימות המופעלת במקום
--- סוף עמוד 118 ---
עקב תנועת כלי רכב בשבת, צריכה להיות "שיקול מכריע לסגירת הרחוב בשבתות וחגים" (בפיסקה 9).
באופן דומה, נאמר בעיקרי הטיעון מטעם המשיבים 11-20 בבג"ץ 5016/96 (הם גם המשיבים 12-21 בבג"ץ 5025/96 והמשיבים 10-19 בבג"ץ 5090/96), כי קיים חשש כבד כי אם לא ייסגר רחוב בר-אילן, "עלול הדבר לגרום להתנגשויות אלימות קשות בין קיצונים בשני המחנות ובעקבות כך להצית אש ולגרור את הרחוב הירושלמי כולו לתוך מעגל אלימות שאת סופו מי ישורנו" (בפיסקה 28). משיבים אלה ממשיכים ומפנים ל"הפגנות הסוערות שנערכו ברחוב בר אילן בחודשים יולי אוגוסט 1996, שבמהלכן נפצעו שוטרים ומפגינים רבים" (שם). משיבים אלה סבורים, כי בכך נוצרה תשתית להחיל בענייננו את אותן הלכות בדבר נסיגת הזכות לחופש תנועה בפני קירבה לוודאות לפגיעה קשה בסדר הציבורי.
דומה, כי ממשיבים אלה נעלמו דבריו המלאים של מ"מ הנשיא בעניין ברוך [2], ולפיהם אין להתיר כי במדינת חוק הסדר יבוא בלחץ של אלימות פיזית, הגם שהסדר כשר לא ייפסל רק משום שהיה שימוש באלימות עובר להשגתו. וכך אמר מ"מ הנשיא (שם, בעמ' 165):
"...במדינת חוק אין להרשות בשום אופן, שהפתרון יבוא בכוח הלחץ הפיזי של הפגנות רחוב בלתי-חוקיות ושל מהומות אלימות. אלימות מולידה אלימות-נגד ומדינה שבה כל דאלים גבר הורסת עצמה מבפנים...