--- סוף עמוד 32 ---
המסגרת הנורמטיבית הכללית
46. נקודת המוצא הינה סעיף 70(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], המעניק לשר התחבורה את הסמכות להסדיר את התעבורה ולקבוע כללים באשר לשימוש בדרכים בשביל כלי רכב. מכוח הסמכה זו התקין שר התחבורה את תקנה 17 לתקנות התעבורה:
"(א) רשות תמרור מרכזית רשאית להורות לרשות תמרור מקומית על קביעת הסדר תנועה, שינויו, ביטולו ודרך אחזקתו.
(ב) ניתנה הוראה כאמור בתקנת משנה (א) ורשות התמרור המקומית לא פעלה על פיה, רשאית רשות התמרור המרכזית לקבוע את הסדר התנועה ויראו אותו כאילו הוצב, סומן, הופעל או סולק בידי רשות התמרור המקומית".
"רשות תמרור מרכזית" היא המפקח על התעבורה או מי שהמפקח אצל לו את סמכותו. בענייננו, רשות התמרור המרכזית היא שר התחבורה. זאת, לאור השימוש אשר עשה שר התחבורה בהוראת סעיף 42 לחוק-יסוד: הממשלה, בנוטלו לעצמו את סמכות המפקח על התעבורה לעניין רחוב בר-אילן.
47. תקנה 17 לתקנות התעבורה מעניקה למפקח על התעבורה סמכות מינהלית להורות על קביעת הסדרי תנועה. סמכות זו, ככל סמכות מינהלית, צריכה להיות מופעלת על-פי דיני שיקול-הדעת המינהלי ועל-פי דיני ההליך המינהלי. דיני שיקול-הדעת המינהלי, עניינם השיקולים שאותם רשאית הרשות המינהלית לשקול והאיזון ביניהם. דיני ההליך המינהלי קובעים את הדרכים שבהן הרשות המינהלית צריכה ללכת בהפעלת שיקול-דעתה (ראה י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [91], בעמ' 673). שתי מערכות דינים אלה פותחו בעיקרן על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק. הן יונקות מתפיסות היסוד של המשפט שלנו. הן מעוגנות בחוקי היסוד שלנו. הן נגזרות מתכליתו הכללית של כל דבר חקיקה. על-פי תורת שיקול-הדעת המינהלי – עד כמה שהיא נוגעת לענייננו – השיקולים אשר הרשות המינהלית רשאית להביאם בחשבון, הם השיקולים הרלוונטיים, והם בלבד. כמו כן, בין השיקולים הרלוונטיים צריכה הרשות המינהלית לאזן באופן ראוי. האיזון צריך להיות סביר. ההחלטה צריכה להיות סבירה. על-פי תורת ההליך המינהלי – עד כמה שהיא נוגעת לפרשה שלפנינו – הפעלת שיקול-הדעת צריכה להיות מבוססת על בחינה עניינית, הוגנת ושיטתית של התשתית העובדתית. האם מולאו, בעניין שלפנינו, דרישותיהן של שתי מערכות דינים אלה?
--- סוף עמוד 33 ---
דיני שיקול-הדעת המינהלי: הרלוונטיות
48. על-פי תפיסות היסוד של המשפט המינהלי שלנו, רשות מינהלית, המפעילה סמכות שלטונית, רשאית להתחשב בשיקולים רלוונטיים, ובהם בלבד. אסור עליה שיקול זר (ראה: בג"ץ 953/87, 1/88 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו ואח'; סיעת העבודה בעירית תל-אביב-יפו ואח' נ' מועצת עירית תל-אביב-יפו ואח' [4], בעמ' 324). בפרשה שלפנינו, התחשב שר התחבורה בשיקול בדבר פגיעה ברגשות הדת ובאורח החיים הדתי של האוכלוסיה החרדית הגרה סביב רחוב בר-אילן. האם שיקול זה הוא רלוונטי, או שמא הוא שיקול זר? השאלה, אם ניתן להתחשב בשיקולים בעלי אופי דתי ופגיעה ברגשות הדת, נדונה בפסיקה בהרחבה (ראה א' רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (כרך א) [92], בעמ' 214). לעתים התשובה הייתה בחיוב, ולעתים היא הייתה בשלילה (ראה, למשל, בג"ץ 98/54, 105 לזרוביץ ואח' נ' המפקח על המזונות, ירושלים (להלן – פרשת לזרוביץ [5])). כמובן, הכול תלוי בלשון החוק שיצר את הסמכות, ובתכלית המונחת ביסוד הסמכות. רלוונטיות השיקול היא לעולם פונקציה של התכלית המונחת ביסוד הסמכות השלטונית. כקו פרשני מנחה – הכפוף לתכליתו הספציפית של כל דבר חקיקה – ניתן לקבוע, כי ההתחשבות בשיקולי הדת ובאורח החיים הדתי אסורה היא, אם הפעלת הסמכות נועדה לכפות על אדם את מצוות הדת. ההתחשבות בשיקולי הדת ובאורח החיים הדתי מותרת היא, אם היא נועדה לתת ביטוי לצורכי הדת של האדם. ראה בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות ואח' (להלן – פרשת מיטראל [6]), בעמ' 507. אכן, כפייה דתית נוגדת את הזכות לחופש הדת ואת כבוד האדם. התחשבות בצורכי הדת תואמת את חופש הדת ואת כבוד האדם. על-כן, בגדרי הפעלת סמכות להנהיג שעון קיץ, ניתן להתחשב בצורכי הדת של האוכלוסיה הדתית. עמדתי על כך, בצייני: