25. האוכלוסיה החילונית שבמקום. אין מחלוקת כי רוב התושבים ברחוב בר-אילן וסביבתו הם דתיים חרדים. אין גם מחלוקת, כי במקום קיים ציבור של תושבים חילוניים. על גודלו המדויק של ציבור זה לא הובאו נתונים מפורטים, אך מדובר בציבור בגודל לא מבוטל.
בעתירה בבג"ץ 5090/96, שבה נטלו חלק כעותרים תושבים חילוניים המתגוררים במקום, נטען (סעיף 15) כי "בין תושבי האזור יש עדיין חילוניים רבים. כן מתגוררים בו זוגות מבוגרים רבים אשר זוכים לביקורים מילדיהם, שאינם מקפידים על קיום המצוות, בשבתות ומועדים". בעתירה זו נטען עוד (סעיף 26), כי "רבים האנשים המבוגרים באזור אשר אינם מסוגלים להליכה ארוכה ויעדיפו לכן להישאר בביתם. משמעות הדבר היא כפייתו של מאסר בית דה פקטו על כל מי שאינו מאמין כי הפעלת רכבו בשבתות יש בה משום חילול הקודש ודחיית הגאולה הקרבה".
לענייננו, ניתן להסתפק בהנחת העבודה, כי חסימת הכביש בימי שבת ובמועדי ישראל תמנע לא רק את התנועה הממונעת של העוברים בכביש מחלק אחד של העיר
--- סוף עמוד 102 ---
לחלק אחר שלה, אלא גם את הגישה של המשתמשים בדרך אל בתיהם, או אל בתי קרוביהם, אשר נמצאים ברחוב בר-אילן או בסמוך לו.
26. בעתירה שבבג"ץ 5090/96, מתוארת מצוקתם של שניים מן התושבים החילוניים המתגוררים במקום. כך לגבי העותרת 3, גב' אבינזר. הגב' אבינזר מתגוררת ברחוב צפניה, הסמוך לרחוב בר-אילן. היא עובדת בבית חולים הדסה עין כרם (סעיף 3 לעתירה הנ"ל). במסגרת עבודתה בבית החולים משמשת העותרת 3 גם ככוננית פיגועים. על-פי המצב כיום (סעיף 20), הגב' אבינזר נאלצת להחנות את רכבה בסוף השבוע במרחק של כ-300 מטרים מביתה, על כביש בר-אילן. הסיבה לכך היא, שרוב תושביו של רחוב צפניה הם חרדים ועל-כן הכביש חסום בשבתות. סגירת כביש בר-אילן בשבתות תאלץ את העותרת להחנות את רכבה במרחק של למעלה מקילומטר מביתה.
העותרת אומרת, כי עבודתה ככוננית פיגועים דורשת ממנה למהר לעתים לרכבה כדי להגיע לעבודתה מהר ככל האפשר. העותרת חוששת, כי מצב שבו תיאלץ לחנות מרחק ניכר מביתה "יפגע בנכונותה להמשיך בתפקידה ככוננית פיגועים, ואף יקטין באופן ניכר את נכונות בית החולים להעסיקה בתפקיד חשוב זה".
העותרת חוששת כי לא רק עבודתה תיפגע בשל סגירת הכביש. מן העתירה עולה, כי העותרת הינה רווקה המבלה את ארוחת ערב שבת ואת צהרי יום השבת בבית משפחת אחיה, המתגורר בירושלים. בשל הרחקת רכבה מביתה, למרחק של למעלה מקילומטר, טוענת העותרת כי על-פי ההסדר שעליו החליט השר יהיה מוטל עליה "לצעוד למעלה מחמישה קילומטר מדי שבת אם ברצונה להמשיך ולקיים את אורח חייה כפי שהורגלה... במיוחד חמורה הפגיעה בעונות בהן מזג האויר מקשה על ה'צעדה' הנכפית על התושבים ואורחיהם".
27. אשר לעותר 4 בבג"ץ 5090/96, מר גבאי. המדובר בנכה צה"ל המוגבל בהליכתו. הוריו מתגוררים ברחוב דוד החוצה את רחוב בר-אילן, בלב האזור החסום לתנועה. הוא ומשפחתו נוהגים לבקר אותם מדי יום שישי ומדי יום שבת, בשעות אשר השר החליט כי הכביש יהיה סגור לתנועה. העותר טוען, כי אכיפת ההסדר תמנע ממנו "לראות את הוריו בשבתות ומועדים, ולחלופין תקשה עליו את הפגישה עד מאד ותוביל לסבל פיזי ונפשי כבד" (סעיף 24 לעתירה).
28. כאמור, לא הוצג בפנינו מידע מפורט בדבר מספר התושבים החילוניים הנוספים המתגוררים באזור, וכיצד יושפעו הם וקרוביהם מן ההחלטה שקיבל שר התחבורה. כפי שנטען בפנינו, חלק גדול מהתושבים החילוניים ירא להשמיע קולו, פן יבולע לו. אך
--- סוף עמוד 103 ---
מקרים אלה מצביעים על אפשרות ממשית לפגיעה חמורה בתושבים אלה. הם מצביעים על סכנה לפגיעה ממשית באיכות חייהם, בניהול התקין של חייהם וייתכן שגם בעיסוק שלהם. לא למותר לציין, כי לפגיעה זו מתלווה ממד נוסף של חומרה, אשר נובע מכך שלעותרים אלה – כמו גם לנפגעים אחרים בכוח – לא ניתנה האפשרות לשטוח את טיעוניהם עובר לפגיעה בפני מקבל ההחלטה או בפני טריבונל מינהלי מוסמך. לפי החומר שבידינו, עניין זה לא נבחן על-ידי השר, ואין אליו כל התייחסות של ממש בתשובת המשיבים.
29. נראה לי, כי בכך נפל פגם בתהליך האיזון שהפעיל השר. לעמדת העותרים 3 ו-4 כבודדים, וכחלק מן הקבוצה הרלוונטית שאליה הם משתייכים, לא ניתן כל משקל.
הנני סבור, כי היה מקום לתת משקל ראוי – לדעתי, משקל נכבד – לעניינם של התושבים החילוניים המתגוררים ברחוב בר-אילן ובסמוך לו. הדבר לא נעשה. בתצהירי התשובה שבתיק, הן התצהירים שנעשו על-ידי המפקח על התעבורה והן התצהיר שנעשה על-ידי השר, אין התייחסות לעיצומה של בעיה זו. אין בהם מענה ענייני לקושי האמור.
כל שיש בתשובת השר ובתשובת המפקח על התעבורה הוא מענה משפטי, שלפיו האיזון הרלוונטי במקרה שבפנינו הוא בין ציבור אחד לבין ציבור אחר. אני סבור, כי תשובה זו אינה משכנעת. מקופלת בה ההנחה, כי התושבים החילוניים המתגוררים ברחוב בר-אילן הם חלק מקבוצת התייחסות הומוגנית פחות או יותר, אשר צרכיה הכוללים הובאו בחשבון בהחלטתו של השר. אך אין זה המצב. בהחלטתו, מביא השר בחשבון את מצבם של בני הציבור החילוני אשר משתמשים ברחוב בר-אילן לצורכי מעבר בין חלק אחד של ירושלים לבין חלק אחר שלה, ואת החלופות העומדות לרשותם בעקבות ההחלטה. אך ציבור זה הוא נבדל ושונה מן הציבור החילוני המתגורר במקום או מגיע אליו בשבתות. לציבור האחרון יש צרכים נוספים מיוחדים. הקשיים שעמם הוא יצטרך להתמודד הם אחרים. הפגיעה בחופש התנועה ובאינטרסים אחרים אשר מימושם תלוי בחופש התנועה של ציבור זה, היא שונה. פגיעה זו מוחמרת גם על רקע העובדה, שבעקבות סגירת מרבית הרחובות הסמוכים לכביש בר-אילן מהווה כביש זה כיום ציר תחבורה יחיד הפתוח לתנועה בשבתות ובמועדים באזור שבו אנו עוסקים.
אמנם, ניתן לראות אלמנט ממתן לעניין זה בכך שהרחוב לא נסגר לחלוטין, אלא לשעות מסוימות בלבד הידועות מראש. בכך יש כדי לאפשר לבני המקום ולמבקשים להגיע אליו מידה של היערכות מוקדמת. אך אין בכך כדי לפתור את הקושי הנובע מן הצורך, העולה לעתים, לנסוע באורח בלתי צפוי. אין בכך גם כדי לפתור את הבעיה
--- סוף עמוד 104 ---
הנובעת משיבוש אורח החיים של בני ציבור זה בשבתות. אין בכך כדי לנטרל את העובדה, שחופש התנועה של בני ציבור זה ושל אורחיהם נפגע קשות עקב ההחלטה.
30. היעדר שינוי בתנאים במקום אשר יצדיק שינוי בהסדר הקיים. בעניין ברוך הנ"ל [2], ציין מ"מ הנשיא, השופט לנדוי כי "אנו דנים באינטרסים של חלקים שונים באוכלוסיה, שצביונה עשוי להשתנות מדי פעם, ולא נצדק אם נשקול אינטרסים אלה על-פי 'זכויות קנויות' שאינן משקפות עוד את המצב דהיום" (בעמ' 166). ואמנם, שינוי בנסיבות עשוי להצדיק שינוי בהסדרים הנוהגים, גם כשמדובר בעניינים הנוגעים לחופש הדת והפולחן.
עם זאת, יש לזכור, כי "אנו עוסקים בנושא רגיש מאין כמוהו: הגנה על רגשותיו של חלק אחד מן הציבור עלולה בקלות לחרוג ולהפוך פגיעה ברגשותיו של חלק אחר מן הציבור" (דבריי בעניין מיטראל הנ"ל [6], בעמ' 500). אכן, אין להתעלם מכך, שמדובר בסוגיה השנויה במחלוקת ציבורית עזה. יש לזכור עוד, כי בהכרעות בסוגיות אלה מקופלות לא אחת הכרעות בדבר זהותו של מקום, זהותה של עיר, ולעתים אף זהותה של המדינה כולה. במקרה שבפנינו, יש בהחלטה כדי להשליך על דמותה של ירושלים, עיר הבירה של ישראל, אשר דמותה וזהותה חשובות לכל אזרח ואזרח במדינה.
יש לזכור עוד, כי ההחלטה שבענייננו אינה מבטאת שינוי קל של המצב הקיים. המדובר הוא בשינוי קיצוני, חד, בטיב הפשרות המופעלות בקשר להסדרי התנועה בשבתות. נזכור, כי על-פי דברי המפקח על התעבורה, מדיניות משרד התחבורה היא כי כבישים מסוג זה צריכים להישאר פתוחים בשבתות (ראו עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 15.8.1996). החלטת השר מבטאת זניחה של קו זה. היא מבטאת שבירה של מערך האיזונים הקיים. יש בה משום יצירה של נורמה חדשה לאיזון בין הקהילות השונות. יש בה משום יצירה של כללי משחק שונים לחלוטין בעיצוב היחסים בין הקהילות האמורות.
בכך טמון קושי ניכר. דווקא משום שאין קונצנזוס ציבורי בשאלות אלה, בכל סטייה מן ההסדר הקיים טמונה פגיעה במי מן הצדדים לוויכוח הציבורי. אכן, לעתים פגיעה כזו עשויה להיות מוצדקת בנסיבות העניין. ואולם, בשל השיקולים האמורים, נראה לי, כי בכגון דא, החלטה לסטות מן ההסדרים הקיימים חייבת להיות מעוגנת בשיקולים מבוססים היטב. היא חייבת לבטא תמורה מהותית, יסודית, במצב הדברים בשטח. דברים אלה אמורים ביתר שאת בשינוי כה מהותי כפי שבא לידי ביטוי בהחלטתו של שר התחבורה.
--- סוף עמוד 105 ---
31. האם בנסיבות המקום התחולל שינוי משמעותי בנסיבות בשנים האחרונות? מן החומר שהוצג בפנינו עולה, כי התשובה היא בשלילה. הרכב האוכלוסיה החובקת את קטע המחלוקת ברחוב בר-אילן לא השתנה בשנים האחרונות. זה שנים, שהרוב הגדול של התושבים מסביב לכביש הוא חרדים. זה שנים, שאופיו של הכביש הוא כפי שהוא היום. זה שנים, שקיימים אותם כבישים אשר כעת מצביעים עליהם כעל כבישים חלופיים לרחוב בר-אילן.
גם המפקח על התעבורה, המשמש כאוטוריטה המקצועית העליונה לעניין זה, אינו מזהה כל שינוי במצב הדברים האובייקטיבי בכביש, אשר הביא לשינוי בעמדתו בין המכתב ששלח בחודש נובמבר 1994, שבו שלל מכול וכול את סגירת הכביש, לבין עמדתו הנוכחית, התומכת בהחלטת השר. הוא מסביר את התפנית החדה בעמדתו בכך ש"במועד בו נקטתי את העמדה כי אין לסגור את הכביש, לא התייחסתי במלוא כובד הראש לעומק הפגיעה ברגשות הציבור הדתי בעל הצביון החרדי המתגורר באלפיו בסמיכות לכביש בר אילן" (סעיף 12 לתצהיר המפקח מיום 12.7.1996).
כבר התייחסתי לעיל לשינוי שחל בעמדתו של המפקח על התעבורה. כאן באתי רק להדגיש שגם לשיטתו לא בא שינוי בנתונים בשטח. חל שינוי רק במסקנה שהסיקה הרשות על בסיס אותם נתונים עצמם.
הנה-כי-כן, לא שאלת קיומם של כבישים עוקפים מסבירה את התפנית בעמדת הרשות. ראינו, כי המפקח על התעבורה, הוא הרשות המקצועית המופקדת על הסדרת התנועה בכבישים, סבר בחודש נובמבר 1994, על רקע קיומם של הכבישים העוקפים, כי יהיה זה לא נכון, מנקודת המבט התחבורתית-מקצועית, לסגור את כביש בר-אילן בשבתות ובמועדי ישראל. לא למותר לחזור על דבריו, ולפיהם:
"משרד התחבורה רואה ברחוב בר-אילן עורק תנועה ראשי המחבר את שכונות צפון ירושלים למרכזה ודרומה, בכל ימות השבוע. לא יעלה על הדעת סגירתו של ציר זה לתנועה בשבתות או בכל מועד אחר. הסדרים לסגירת רחובות בשבתות יתכנו רק ברחובות מקומיים לאחר בדיקה מדוקדקת, ובוודאי לא בצירים עורקיים חשובים".
עמדה זו, כפי שציין המפקח על התעבורה בתצהירו מיום 29.7.1996, מעוגנת ב"היבטים תעבורתיים מובהקים". מבחינה זו, לא התחולל מאז כל שינוי. אם כן, מה קרה אשר הצדיק שינוי בעמדת הרשויות לעניין סגירת הכביש? מה התרחש וגרם לכך שהמפקח על התעבורה, אשר הביע שלילה נחרצת לרעיון של סגירת הכביש אך בנובמבר 1994, סבר כי יש לסגור את הכביש פחות משנתיים אחר כך, בחודש יולי
--- סוף עמוד 106 ---
1996? מה התרחש והביא את שר התחבורה, מר לוי, לקבל החלטה שונה מזו שקיבל קודמו, השר ישראל קיסר, אשר אך בחודש ינואר 1996 קבע, כי "חוות הדעת המקצועית של המפקח על התעבורה היא, כי הכביש הינו עורק תחבורה ראשי ואין לסגרו בשבת", וכי "ההחלטה תהיה על בסיס מקצועי" (ראו נספח ח' לתצהיר התשובה של המשיבים 3-6 בבג"ץ 5016/96 (היא גם תשובת המשיבים 4-7 בבג"ץ 5025/96 והמשיבים 6-9 בבג"ץ 5070/96) – סיכום פגישה שנערכה בין השר לבין ועד תושבי הרחוב ביום 10.1.1996)?
32. ועדת צמרת, אשר התייחסה להשתלשלות העניינים במקום, ציינה בעניין זה בדין וחשבון שלה (בעמ' 33), כי:
"רחוב בר אילן הפך מפריפריה של הריכוז החרדי בצפון מערב העיר, ערב מלחמת ששת הימים, לציר המחבר את השכונות היהודיות החדשות שנבנו לאחר 1967... מבחינה כרונולוגית, הפך האיזור מפריפריה ללב הריכוז החרדי העוטף את הרחוב משני צדיו. אף שניתן לציין את ראשית ההפגנות של קבוצות חרדיות ברחוב בר אילן בשנת 1988 כסימן דרך במאבק, הרי שסגירה חד פעמית של הרחוב, שהתרחשה בשעת ביקורו של הרבי מסטמר ב-11/6/94 הגבירה את המאמץ של חוגים בעדה החרדית לגייס את הרחוב החרדי כולו למאבק על סגירת הרחוב לתנועה בשבתות ובמועדים.
הבחירות לראשות העיריה בשלהי 1993, שבהן זכו המצביעים החרדיים בייצוג מכריע, הולידו בציבור החרדי ציפייה מוגברת לסגירת הכביש לתנועה בשבת. קיומם של כבישים עוקפים שנסללו, חיזק עוד יותר את התחושה לפיה חייב הציבור החילוני להיענות לדרישת תושבי האיזור החרדים ולא לנסוע בקירבם בשבתות".
ראינו, כי המפקח על התעבורה הסביר את התפנית בעמדתו בעוצמת הפגיעה ברגשות הציבור החרדי המתגורר בסמוך לכביש. אך אין יסוד סביר להניח, כי חל שינוי בעוצמת הפגיעה עם השנים. חילול השבת הטמון בנסיעה היה קיים תמיד. עמדת התושבים החרדים כלפי חילול השבת ידועה. היא לא השתנתה עם השנים. גודלה של הקהילה החרדית במקום אף הוא לא השתנה. קשה להניח, כי המפקח על התעבורה לא היה ער לכך שקיומה של תחבורה בימי שבת ובמועדי ישראל פוגע באורח קשה ברגשות התושבים במקום ובאורח חייהם. אין זה סוד, כי כבישים במקומות שונים בארץ, ובכלל זה בסמוך לרחוב בר-אילן, סגורים מסיבה זו בדיוק.
--- סוף עמוד 107 ---
33. על-כן, דומה כי את השינוי יש לחפש במקום אחר. קשה לחמוק מן הרושם, כי השינוי האמיתי הוא בירידה בנכונותה של הקהילה החרדית להסכין עם מערך חברתי של ויתורים הדדיים אמיתיים. במקביל, חלה הסלמה ברורה במתכונת הפעילות אשר נקטו לא מעטים מבני הקהילה החרדית כדי לחולל שינוי במצב, ובמעבר לפסים הכוללים גם איומים ושימוש באלימות. השינוי הוא גם בהתעצמות בכוחה הפוליטי של קהילה זו, הן במישור המקומי (ירושלים) והן במישור הכלל-ארצי.